שיעור 78

כיבוד אב ואם - אריכות ימים בנעימים

פרשת יתרו תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

ישועות דרך כיבוד הורים

הסיפור המרכזי של משה ואחיו יעקב ממחיש כיצד כיבוד הורים מביא לישועות. יעקב לא נפקד בילדים, וכשהתחיל לבקר את אמו בקביעות - זכה לארבעה ילדים. המסר: הישועות נמצאות בבית, בכיבוד ההורים, ולא בחיפוש אחר סגולות חיצוניות.

שידוכים וכיבוד הורים

סיפור מופלא על החפץ חיים שהסכים להתחתן עם אישה המבוגרת ממנו בעשר שנים, רק כדי שאמו לא תצטער. בזכות זה זכה להיות החפץ חיים, במקום סתם רב שכונה. המסר: ויתור וכיבוד הורים מביא לברכה והצלחה עצומה.

כיבוד הורים במסירות נפש

סיפורו של הרב סלמן מוצפי שהפסיק את צומו עשר דקות לפני השקיעה כדי לא לצער את אמו, וסיפור הבת שהתאפקה שלוש שעות מלשתות כדי שיהיה מי שיענה אמן על ברכתה - כפי שקיבלה על עצמה לעילוי נשמת אמה. המסר: רגע אחד של התאפקות למען ההורים שווה יותר מחודשים של מעשים טובים אחרים.

כיבוד הורים לאחר פטירתם

על פי הפלא יועץ, ההורים זקוקים לזכויות גם אחרי פטירתם. בניגוד למחשבה הרווחת שההורים בוודאי יושבים במקום טוב בגן עדן, הם למעשה זקוקים מאוד למעשי הבנים שיעלו אותם. המסר: יש להמשיך במצוות כיבוד הורים גם לאחר פטירתם, ואף ביתר שאת.

תורה כדרך לניצחון היצר

מתוך מכתבו של האדמו"ר מצאנז, שלמרות כל הסיגופים והייסורים שעשה, הדרך היחידה לנצח את היצר הרע היא דרך לימוד תורה - דף גמרא עם רש"י ותוספות. המסר: בימי השובבי"ם, החיזוק הגדול ביותר הוא דווקא בלימוד התורה ולא בסיגופים.

הסיפורים בשיעור

האח שלא זכה לילדים

משה ואחיו יעקב התחתנו בהפרש של מספר חודשים. למשה נולדו ילדים בזה אחר זה, אך יעקב לא זכה לילדים כלל. כשמשה חיתן את בתו המאומצת, התפלל תחת החופה שאחיו יזכה לילדים. בלילה, בחלום, הופיע אביו והודיע לו שהסיבה לעקרות היא שיעקב אינו מבקר את אמם. מיד התקשר משה לאחיו, וכשהחל יעקב לבקר את אמו בקביעות - זכה לארבעה ילדים.

החפץ חיים והשידוך המיוחד

החפץ חיים התייתם מאביו בגיל עשר. בגיל שש עשרה, כשאמו התחתנה בשנית, דרש אביו החורג שהחפץ חיים יתחתן עם בתו, שהייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. למרות שהיה עילוי ורבים חיזרו אחריו, הסכים להתחתן איתה רק כדי שאמו לא תצטער. אשתו, למרות פשטותה, תמכה בו שישב וילמד, וכך זכה להיות החפץ חיים. מנישואין אלו לא נשאר זכר, אך מנישואיו השניים נולדה בת, וממנה יצאה משפחת זקס - הזכר היחיד שנותר מהחפץ חיים.

ביטוח החיים של האישה החולה

אישה שסירבה לקחת תרופות חלתה במחלה קשה. כשהרופא בישר לה שנותרו לה שישה שבועות לחיות, היא חייכה. כששאל אותה מדוע, ענתה שיש לה "ביטוח חיים" - היא מטפלת באמה הזקנה, והתורה מבטיחה אריכות ימים למי שמכבד הוריו. ואכן, היא חיה עוד שש שנים שלמות, עד שאמה נפטרה. שישה שבועות לאחר פטירת אמה, בדיוק כפי שחזה הרופא, נפטרה גם היא.

הרב סלמן מוצפי והצום שהופסק

הרב סלמן מוצפי נהג לצום ימים רבים. אמו הייתה מכינה לו פרוסת לחם, והוא היה נותן אותה לאחרים. יום אחד שכח לקחת את הפרוסה, וכשהגיע הביתה בערב, אמו גילתה שהוא צם. למרות שנותרו רק עשר דקות עד השקיעה, החליט לאכול כדי לא לצער את אמו, באומרו: "מה שווה כל הצום אם אצער את אמא עשר דקות?"

קבלה לעילוי נשמת האם

אישה צעירה נפטרה והשאירה יתומים. בתום השבעה קיבלו הילדים על עצמם שלא יברכו ברכה ללא מישהו שיענה אמן. יום אחד חזרה הבת מבית הספר צמאה מאוד, אך התאפקה שלוש שעות עד שאחיה יחזור מהתלמוד תורה כדי שיוכל לענות אמן. בלילה הופיעה אמה בחלום ואמרה שההתאפקות הזו העלתה אותה יותר מכל המעשים הטובים של חצי שנה, ובזכות זה תישלח רפואה לחברתה החולה של הבת.

גיסו של המספר והפרנסה

גיסו של מספר הסיפור התקשה מאוד בפרנסה, עם אחד עשר ילדים בבית. הוא נסע לרבי חיים קנייבסקי, שיעץ לו לכבד את הוריו. האם ביקשה ממנו שני דברים: להפסיק לעשן ולבוא לבקר. למרות הקושי הכלכלי, לקח הלוואה לנסיעות, הפסיק לעשן, והחל לבקר את אמו בקביעות. מאז התהפך מזלו והוא זכה לפרנסה בשפע, עד שהיה מפרנס גם אחרים.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב. סיפר משה. הסיפור הזה מופיע בעלון "אור שרה", ככה זה נקרא העלון.

גדלנו במשפחה, היינו שני ילדים, שני בנים היינו בבית. גדלנו, וברוך השם, אחי הבכור יעקב התחתן. אולי שלושה ארבעה חודשים אחר כך התחתנתי גם אני. עבר אולי שנה, ברוך השם, נולדה לי בת. שנה וחצי אחר כך נולד לי בן, ועוד שנה נולד לי עוד בן, ולאחי יעקב אין ילדים.

והיה לי צער גדול, וכל הזמן הייתי מתפלל: "ריבונו של עולם, תזכה שאחי יעקב גם כן יזכה לילדים". אבל לא זכה.

אני, בילד הרביעי, התקשרו אליי מהרווחה, שאלו אותי אם אני רוצה גם לאמץ איזו ילדה אחת. ילדה בת ארבע עשרה, משהו כזה, לאמץ אותה. שאלתי את אשתי, אשתי אמרה: "למה לא? ילדה יתומה, לאמץ אותה, יש לנו אפשרות", בשמחה גדולה.

באמת, אני, כבר נולדו לי אז, עד אז, נולדו לי שישה ילדים. ולאחי יעקב לא נולד אפילו בן אחד. עבר זמן, ואותה יתומה הייתה כבר בת תשע עשרה בערך, וברוך השם, זכיתי לחתן אותה. זכיתי לחתן אותה, הייתה שמחה גדולה. השקעתי כל מה שיכולתי לעשות כדי שבאמת היא תרגיש הכי טוב שיכול להיות בעולם.

כשהייתי מתחת לחופה, אמרתי: "ריבונו של עולם, אם מה שעשיתי לך זה טוב, אם אותה יתומה שגידלתי לך זה טוב, זה עשה לך נחת רוח, אני מבקש ממך בקשה, אלוקים, תזכה את אחי הבכור שיזכה לילדים. אין לי בקשה אחרת".

מתחת לחופה בכיתי, התפללתי שאחי יעקב יזכה לילדים. בלילה, כשנגמרה החופה, החתונה נגמרה, הגעתי הביתה, הלכתי לישון. בשלוש וחצי בלילה אני חולם את אבא. אבא כבר נפטר.

הוא אמר לי: "משה, רציתי להגיד לך שתדע לך שהמצווה שעשית, זה הייתה נחת רוח גדולה מאוד מאוד להשם יתברך. מאוד מאוד נחת רוח גדולה מאוד. באתי רק להגיד לך, על מה שהתפללת, שלחו אותי משמיים להגיד לך - תדע לך, אחיך יעקב לא מבקר את אימא. יש לו עסקים, עניינים, וזה מה שמונע ממנו את הילדים".

ככה אבא אמר לי בחלום. אני, בשלוש וחצי, מתקשר ליעקב אחי. מתקשר, שלוש וחצי, מתקשר, מתקשר, מתקשר, עד שהוא ענה. כשהוא ענה אמרתי לו: "יעקב תשמע. אבא בא בחלום. אני מספר לך מה שאבא אמר לי בחלום - אתה לא מבקר את אימא".

הוא אומר: "כן, אבל אתה יודע, אני טרוד". אמרתי לו: "בסדר, אבל זה החלום".

סיפר יעקב הזה: "מיום למחרת, אני יום יום הולך לבקר את אימא. יום יום, מה שהיא צריכה, מה שהיא רוצה, הכל, אני משתדל לעשות לאימא שיהיה לה ממש נחת רוח בצורה נפלאה ביותר".

אותה שנה נולדה לי בת. לאחר מכן נולד לי בן, ונולדו לי ארבעה ילדים. ארבעה ילדים נולדו לי, וזהו. כי לאחר מכן אימא נפטרה. כשאימא נפטרה, אז כבר לא היה, זהו, זה נגמר.

בן אדם לפעמים מחפש ישועות. מחפש ישועות: "אני אעשה ככה, אולי אני אסע לזה, אני אצום כל השובבי"ם, אני אעשה פה עניינים", והוא לא יודע שהישועות שלו נמצאות בתוך הבית שלו. מה אתה מחפש בחוץ? בבית, שם תמצא את כל הישועות שלך.

כמה הורים מחכים שרק תרים טלפון, ואין לו זמן. ואין לו זמן להרים טלפון. אין לו זמן. אחר כך הוא שואל: "מה אני עושה עם כל העניינים שמסתבכים?" והוא לא יודע שהישועות של הבן אדם מגיעות איפה? איפה שאדם מכבד את ההורים שלו. שם טמונה כל העלייה שלו, וכל ההצלחה שלו תלויה בזה.

סיפרו כמה בחורים: "היינו קבוצה של אולי שבעה עשר בחורים מבוגרים". אחר כך הוא סיפר: "אנחנו חסידי צאנז. הגענו לאדמו"ר, סיפרנו לו - הצעיר בינינו הוא בגיל עשרים וחמש, יש בינינו גם כן שלושים וחמש וגם ארבעים. לא זכינו להתחתן. לא זכינו להתחתן, אין. כל שידוך נופל, ועוד שידוך נופל".

הלכנו כולנו ביחד, הלכנו לאדמו"ר מצאנז, שאלנו אותו מה לעשות. אמר לנו האדמו"ר: "התורה מבטיחה 'לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ'. אריכות ימים של חז"ל זה לא רק בגיל. אריכות ימים בחז"ל, מסביר את זה הבעל הטורים: הכוונה - חיים נעימים! יהיה לך טוב בחיים".

אמר להם האדמו"ר: "תתחילו ללמוד הלכות כיבוד אב ואם בעיון. בעיון, ובנוסף תתחילו גם לקיים את זה כמו שצריך". סיפר הבן אדם, סיפרו: "חודשיים התחלנו לעבוד וכבר התחילו להיות בשורות טובות. שנה של עבודה - כל השבעה עשר התחתנו".

אתה מחפש ישועות ואני לא מבין. פעם אתה מחפש ישועה שם, ישועה פה. ההורים שלך - שם יש את הישועות הגדולות. שם בן אדם מוצא את ההצלחה שלו הגדולה.

סיפר לי גיסי: "לא היה לי במה להתפרנס". הוא אומר: "אני הייתי הולך, מגרד הלוואות, עוד הלוואות, ומגלגל חובות. לא היה לי, אשתי בקושי עבדה, אחד עשר ילדים בבית. אני בכולל כבר כמה מקבל, וכבר הרגשתי שזהו".

ויום אחד נסעתי לרבי חיים קנייבסקי. נסעתי לרבי חיים קנייבסקי, שאלתי אותו: "הרב, זה המצב, מה אני עושה?"

אומר לי רבי חיים קנייבסקי: "תתחיל לכבד את ההורים, יהיה לך פרנסה בבית".

מבני ברק נסעתי לאשדוד. הגעתי הביתה: "אימא, מה את רוצה שאני אעשה?"

היא אומרת לי: "שני דברים אני רוצה שתעשה - אחד, תפסיק לעשן, מפריע לי שאתה מעשן. שתיים, אתה לא בא לבקר".

עכשיו, לא באתי לבקר לא בגלל שאני לא בא לבקר, בגלל שאין לי נסיעות. לא שאני לא בא - אין לי, אין לי כלום. אימא אמרה: "תבוא לבקר, תפסיק לעשן".

הייתי מעשן כל יום שתי קופסאות. באותו יום נגמר. לא, אתה יודע, נתחיל חצי, רבע פה, שם - באותו יום נגמר הכל. הכל, הכל נגמר. ואימא אמרה לנסוע, לקחתי הלוואות לנסוע. והתחלנו לנסוע לאימא, ובאנו, נסענו, חזרנו.

והוא אומר לי: "היום, אתה יודע שאני כבר מפרנס אחרים היום? אתה יודע, אני ברוך השם, הסתדרה הפרנסה בצורה פלאית, לא כדרך הטבע. באמת לא כדרך הטבע בכלל".

כמה בן אדם יכול לזכות לפעמים כשהוא מחפש. אני אומר לכם, אנשים מחפשים כל כך הרבה סגולות, כל כך הרבה עניינים, והסגולה שהתורה כותבת אותה...

סיפרה איזו אישה אחת, כמדומני שאת הסיפור הזה סיפרנו אותו. את הסיפור הזה מספר אותו הרב בידרמן: לפני הרבה שנים, אישה אחת לא הרגישה טוב. בעלה אומר לה: "לכי לרופא". "אני לא אישה של כדורים, אני מתפללת להשם". ככה היה יום יום, ויום אחד בבית היא נפלה.

נפלה, איבדה את ההכרה. לקחו אותה לבית חולים, התברר שהיא חולה במחלה מאוד מאוד קשה. מחלה מאוד מאוד קשה. והרופא קרא לה לחדר, אמר לה: "לפי כל הממצאים נשאר לך לחיות שישה שבועות. זהו, באת מאוחר, זה כבר נגמר, זהו. נשאר לך לחיות שישה שבועות".

היא התחילה לחייך. אמר לה הפרופסור: "אני לא כל כך מבין, מה אני אמרתי לך? מה, את אולי לא הבנת אותי?"

"לא, אני הבנתי אותך".

"אז מה, מה, מה יש לחייך? אנשים פורצים בבכי!"

היא אומרת לו, אומרת לו האישה לפרופסור: "לי יש ביטוח חיים".

"מה? גברת, ביטוח חיים זה רק לאחר המוות. אין ביטוח חיים שבעל חי. דבר שני, אני גם לא מכיר ביטוח חיים נגד מלאך המוות. אני מכיר מלא ביטוחים - נגד מלאך המוות אין ביטוחים".

היא אומרת לו: "פרופסור, לי יש ביטוח חיים גם נגד מלאך המוות".

"מה? מה? את יכולה להסביר לי איזה ביטוח חיים יש לך?"

"כן, יש לי בבית אימא זקנה ואני מטפלת בה, והתורה מבטיחה 'למען יאריכון ימיך'. לא אני אומרת את זה, הוא, אלוקים שלמעלה, הוא אומר לך 'למען יאריכון ימיך'. הוא מבטיח את זה".

אמר לה: "טוב, גברת, תאמיני". מה יגיד לה? וככה היא הלכה.

סיפר הרב בידרמן - היא זכתה לחיות שש שנים. בשנת תשפ"ב, בחודש טבת, בראש חודש טבת, נפטרה אימא שלה. שישה שבועות אחר כך, בט"ו בשבט, נפטרה הבת שלה.

הפרופסור אמר שנשאר לה לחיות שישה שבועות. באמת שישה שבועות זה מה שנשאר, זה מה שנשאר באמת. לא על חשבון ההורים - אתה צודק, לא על חשבון ההורים, זה לא קשור אחד לשני. זה כבר סוגיה אחרת לגמרי, זה משהו אחר. אחרי שהאימא נפטרה ונגמרה המצווה, עכשיו התחיל השישה שבועות שהרופא אמר. ובאמת בט"ו בשבט תשפ"ב נפטרה האישה הזאת. ממש פלא פלאים, כמה בן אדם יכול לזכות.

אין בית שאין בו משנה ברורה, אין כזה מושג, אין בית מדרש בלי משנה ברורה.

והחפץ חיים סיפר: "התייתמתי מאבא בגיל עשר. הייתי מסתובב ברחובות, והמשכילים רצו לקחת אותי. והייתי עילוי, הייתי בחור עילוי הייתי. ויום אחד שואב המים הציל אותי, שואב המים של העיירה הציל אותי".

הוא אמר לי יום אחד, הוא אמר לי: "ישראל מאיר, אתה מדבר עם 'אדם'? 'אדם' זה המשכיל של בית הכנסת. הוא גם לא משלים מניין אפילו, איך אתה מתקרב אליו בכלל?"

אני פחדתי מזה מאוד, אומר החפץ חיים. ביקשתי מאימא כסף ונסעתי לווילנה. הייתי שם בווילנה שש שנים רצוף.

ביני וביני, בשש השנים האלו, אימא התחתנה פעם שנייה. אימא התחתנה פעם שנייה. אני, כשהייתי בגיל שש עשרה, באתי לבקר את אימא. מי שפגש אותי זה האבא החורג, הבעל של אימא. הוא דיבר איתי, מאוד מצאתי חן בעיניו, מאוד. באמת, החפץ חיים היה גם עילוי גדול, פיקח גדול ובעל מידות טובות.

הבעל הזה, האבא החורג הזה, קורא לאימא של החפץ חיים: "גברת, תעשי שידוך בין הבן שלך לבין הבת שלי".

היא אומרת לו: "איך נעשה שידוך? הבן שלי בגיל שש עשרה והבת שלך בת עשרים ושש, גדולה ממנו בעשר שנים, איך נעשה שידוך?".

"גברת, אם את לא עושה שידוך - מחר ברבנות! מחר ברבנות!"

אימא של החפץ חיים באה אליו, התחילה לבכות.

"אימא, למה את בוכה?"

היא אומרת לו: "אתה יודע, בעלי ככה אמר לי".

החפץ חיים סיפר שאבא שלו היה תלמיד ישיבת וולוז'ין, אבל כשאימא התחתנה פעם שנייה, התחתנה עם איזה כפרי אחד. מה הוא, אין לו הרבה שכל.

אמרתי לה: "אימא, בשביל זה בוכים? מתחתנים. אל תצטערי".

והחפץ חיים כתב: "ואני התחתנתי עם אישה שגדולה ממני בעשר שנים, כדי שאימא לא תצטער".

מישהו פה היה עושה את זה? אחר כך אתה שואל איך החפץ חיים התפרסם בכל מקום? לא! רק שאימא לא תצטער. אני רוצה שמישהו רק יציע לך, שאימא תבוא להציע לך שידוך. תשמע - היא גדולה ממך בחודש, כבר אתה אומר לה: "אימא, מה עובר עליך? איזה סעיף יש לך אימא?" כבר אתה מתחיל להתבלבל...

עשר שנים! עכשיו, אחרי החפץ חיים רדפו אחריו הרבה גבירים. הוא היה עילוי, ועוד בזמנם הגבירים נתנו הרבה כסף. בסוף, אשתו נפטרה כשהחפץ חיים היה בגיל שישים וארבע. בגיל שישים וארבע, זאת אומרת שהיא הייתה בת שבעים וארבע. והיא נפטרה בשבת, והחפץ חיים לא בכה. במוצאי שבת החפץ חיים מאוד מאוד בכה, מאוד.

הוא אמר: "אוי, אם לא הייתי שומע לאימא, אם לא הייתי שומע לאימא, מה הייתי מפסיד?"

למה? כי אז היתה איזו 'מודה' - בוא תהיה רב, רב שכונה, רב עיר. אז יכול להיות שהייתי רב שכונה, רב עיר, יכול להיות, וזהו. זה החפץ חיים שיצא לנו.

"אבל אשתי כבר הייתה מבוגרת, היא הייתה חצי כפרייה כזאת, לא ידעה כלום בחיים שלה. מה אמרה לי? 'שב תלמד'. ולמדתי. זה מה שעשיתי בחיים - למדתי ולמדתי. ויצאתי החפץ חיים. אוי, אם לא הייתי שומע! אוי, אם לא הייתי שומע לאימא!".

לאחר מכן הוא סיפר, וזה רק כדרך אגב, אני מספר את זה. זה מובא בספר "מאחורי הפרגוד", מספר את זה הרב שטיינמן - לאחר מכן החפץ חיים התחתן פעם שנייה. כשהחפץ חיים היה בגיל שישים וארבע, שישים וחמש, התחתן פעם שנייה. לא יודע עם מי.

מה הייתה הפגישה של החפץ חיים? הוא אמר לגברת: "מה שבעל מחויב לאשתו, אני אעשה את זה מכל הלב". ובזה נגמרה הפגישה, ובזה התחתנו. ומזה נולדה בת אחת, זהו. ומזה נשאר לנו זכר מהחפץ חיים, כי כל אלו שנולדו מהאישה הראשונה, כל הנכדים הלכו לקיבוץ השומר הצעיר ונמחקו.

מהחפץ חיים לא נשאר זכר. מה שנשאר זכר זה רק מהאישה השנייה שנולדה בת, וזה משפחת זקס. זו המשפחה הזאת, מזה נשאר הזכר של החפץ חיים. השאר לא נשאר.

הוא סיפר שהנכדה שלו אמרה לו: "סבא, אתה בכיפור צם? מה אתה כזה חשוך? אין לך מה לעשות בחיים? אצלנו משחקים באופניים ועושים על האש בכיפור". הנכדה של החפץ חיים! ככה מספר הרב שטיינמן, ככה הוא מספר. ממש פחד פחדים.

אבל החפץ חיים הבין - איך אפשר, איך אפשר שלא לשמוע לאימא? תשמע - עשר שנים! אחר כך אתה שואל: "תגיד לי איך החפץ חיים כזה מפורסם? איך החפץ חיים..." מישהו פה מוכן לשמוע לאימא 'עשר שנים'? תשמע דברים לא הגיוניים, רק שאימא לא תצטער. שווה הכל, שווה הכל. איזה דבר גדול זה!

כדרך אגב, החפץ חיים סיפר שהמשפחה לא הסכימו לו, לא הסכימו להתחתן איתה. למה? החפץ חיים היה עילוי, לא היה סתם בחור. ויום אחד סיפר החפץ חיים: "נסעתי לבטל את השידוך. כשנסעתי, ירדתי מהרכבת, ראיתי קבוצה של אנשים, מלא אנשים נמצאים ליד איזה אחד. באתי לראות מה יש לראות שם".

"ראיתי איזה אחד שקיבל את מחלת הנפילה. היה גשום והוא נפל על איזו ביצה של מים. הוא התגלגל, ופתאום התעורר. התעורר עכשיו, כולו בוץ, כולו בוץ. וואי. הסתכלתי עליו, ראיתי איך הוא התבייש, איך הוא התבייש".

"אמרתי - אם אלוקים רוצה לבזות בן אדם, לא צריך הרבה. קצר במוח קטן ותראה איזה ביזיונות יש לו. אני עכשיו הולך לבזות בת ישראל? אני לא עושה את זה". החפץ חיים חזר בחזרה לתחנה, נסע הביתה. בסוף התחתן איתה. והמשך הסיפור, זה מה שסיפרנו.

איזו גדלות זו! ואיזה ישועות בן אדם משפיע על עצמו כשהוא זוכה באמת לכבד את ההורים שלו. מה זה ישועות? אי אפשר לתאר את זה.

סיפר הרב סלמן מוצפי, אבא של הרב בן ציון מוצפי: "יום אחד הייתי בחור, למדתי עם הרב צדקה חוצין. אנחנו לומדים, למדנו מסכת קידושין, פתאום הוא אומר לי - 'סלמן, תגיד לי, כשאימא עוברת, אתה, כשאימא עוברת אתה קם לכבוד אימא?'"

אומר לו: "אני לא קם".

במקום הוא סגר את הגמרא, אומר לי: "תלך. אנחנו לומדים בשביל לקיים. כשתקיים את זה - תבוא ללמוד".

אחרי כמה ימים באתי אליו, אמרתי לו: "עשיתי אימונים, עשיתי אימונים, ואני, ברוך השם, קם לאימא כל הזמן".

אותו רב סלמן מוצפי סיפר: "הייתי נוהג לצום ימים. הייתי מקבל על עצמי במנחה, למחרת הייתי צם. אימא הייתה מכינה לי פרוסה, הייתה מכינה לי פרוסה. הייתי לוקח את הפרוסה, נותן לאחד הבחורים, ואני ממשיך לצום".

"יום אחד שאני צם, שכחתי בבוקר לקחת את הפרוסה. הגעתי בערב הביתה, אימא אומרת לי: 'אה, סלמן, תפסתי אותך הפעם! הפעם אתה צם, אז תאכל'".

הסתכלתי בשעון - עוד עשר דקות שקיעה. רציתי להגיד לאימא: "אימא, עוד עשר דקות, עשר דקות שקיעה, אני צם". אמרתי: "אבל מה שווה כל הצום הזה אם אני אצער את אימא עשר דקות?" עשיתי נטילת ידיים ואכלתי.

אחר כך אתה שואל איך הצדיקים האלו מברכים ברכות? תשמע, וזה עובד, וזה עובד. תשמע - בן אדם בשביל עשר דקות, צם כל היום, עשר דקות אחרונות... "אימא, עוד עשר דקות אני מסיים". לא, לא! לא שווה כל הצום אם אתה מצער את אימא. זה לא שווה.

כותב הפלא יועץ, לאלו שההורים שלהם נפטרו. כותב הפלא יועץ - בדרך כלל רוב האנשים חושבים, אתה יודע איך אנשים מדברים? "מסתמא אבא שלי יש לו התלבטות איפה לשבת. או אם יש זכות לדוד המלך הוא ישב לידו. אם לא, מסתמא אבא שלי יושב ליד אברהם אבינו. נקווה, נקווה שיהיה זכות לאברהם אבינו". ככה אתה יודע, אנשים ככה חושבים על ההורים, מחשבות טובות. נחמד מאוד, זה דבר מאוד בריא.

כותב הפלא יועץ, עכשיו אני אומר לכם מה שכותב הפלא יועץ. תפתחו ערך 'כיבוד אב ואם': "וכל ימיו של הבן יהיה שומע את אביו ואמו צועקים אליו מתוך הגיהינום. כל ימיו של הבן צועקים אליו מתוך האש - 'בני, תציל אותנו! תציל אותנו מתוך האש! תציל אותנו!'".

כי אם אתה תחשוב 'ההורים מסודרים' - אתה לא תעשה שום דבר. ברגע שתתחיל להבין שבאמת ההורים למעלה לא מסודרים, ועומק הדין מפחיד מאוד מאוד, מאוד מפחיד עומק הדין. מאוד. תתחיל פתאום להבין שהמושגים אחרים לגמרי.

כשנפטרה אשתו של הרב עובדיה, אז הרב עובדיה מאוד בכה, מאוד. ואז אמר לו הרב יצחק יוסף: "אבא, למה אתה בוכה? הרי רק היא תגיע למעלה, וישאלו אותה 'מי את?' והיא תגיד 'בעלי זה הרב עובדיה' - גמרנו, יפתחו לה השערים. והיא תגיד להם מי אלה הבנים שלה - גמרנו, זה נגמר".

הרב עובדיה אמר להם: "אתם לא יודעים מה זה עומק הדין למעלה". ככה הוא אמר להם, והוא בכה מאוד מאוד, כי אתם לא יודעים מה זה למעלה עומק הדין.

לכן בן אדם צריך מאוד להיזהר במה שאמרו: שמכבדו במותו, יותר מאשר מכבדו בחייו. למה 'יותר'? כי למעלה זה שיא הכבוד שבן אדם יכול לתת להורים שלו כשהם נמצאים למעלה.

סיפרה איזו בת אחת: "אימא נפטרה צעירה, והשאירה את כל הילדים צעירים. בסוף השבעה ישבנו ביחד ואמרנו איזו קבלה נקבל שיהיה לאימא נחת רוח למעלה בשמיים".

כל אחד אמר ככה, אמר ככה. החלטנו שהקבלה - שאנחנו לא מברכים ברכה אם אין מישהו שיענה על זה אמן. ועוד אחת מהקבלות, שכל האחים צריכים להיות ביחד. למה? כדי שתמיד כשנרצה לברך יהיה מישהו שיענה אמן.

חצי שנה, ברוך השם, עמדנו בקבלה הזאת. סיפרה הבת הזאת: "חזרתי באחת בצהריים מהבית ספר, כשאף אחד לא אמור להגיע מהתלמוד תורה עד ארבע. היה קיץ, באשדוד חם מאוד, ואני מאוד רציתי, מאוד רציתי לשתות, הייתי מאוד צמאה, אבל לא היה מישהו שיענה אמן".

"התאפקתי עד ארבע. מאחת עד ארבע התאפקתי. ובארבע הגיע אחי מהתלמוד תורה. אמרתי לו: 'אני מאוד צמאה'. בירכתי, והוא ענה אמן, ובזה נגמר הסיפור".

"באותו לילה אימא באה אליי בחלום. היא אמרה לי: 'בתי, רציתי להגיד לך - כל מה שעשיתם לי במשך כל החצי שנה שעשיתם לי, לא הייתה לי עלייה למעלה כמו אותם הרגעים שהתאפקת'".

[אתה יכול לפעמים לעשות חצי שנה של תהילים, של מצוות, שאתה עושה להורים למעלה, וזה לא כמו רגע של התאפקות].

המשיכה האימא ואמרה לה: "ובנוסף גם ישלחו רפואה שלמה לחברה שלך בכיתה, ישלחו לה רפואה שלמה שהיא חולה במחלה".

סוף הסיפור מפורסם, אני כבר סיפרתי אותו כמה פעמים. בסוף התברר שבאמת החברה הזאת שלה חולה. נסעו לאדמו"ר, אני לא זוכר איזה אדמו"ר שליט"א [אולי האדמו"ר מבעלז]. עשו בדיקות חוזרות ונשנות, ובאמת ברוך השם הילדה בריאה לחלוטין.

אבל המסר שיש פה זה שבן אדם יידע - ההתאפקות למעלה זה נותן להורים כזה כוח, שבן אדם לפעמים רוצה להגיד משהו, או הפוך, לא רוצה להגיד, ואתה אומר, מה אתה יכול לעשות.

אני מסיים - אנחנו מתחילים היום את השבוע האחרון של השובבי"ם. שובבי"ם תשפ"ה, זה השבוע האחרון. קודש קודשים.

ככל שאתה לא מרגיש שזה עובד - סימן שזה הכי עובד. סימן שזה הכי עובד שיכול להיות. לכן צריך בשבוע הזה מאוד מאוד להתחזק, מאוד. כל אחד ייתן לעצמו חיזוק על גבי חיזוק.

והגדול ביותר, החיזוק הגדול ביותר שאתה יכול לעשות, הכי גדול, אין יותר מזה בעולם - ללמוד תורה. נכון, לא מרגישים, לא מרגישים. תשמע, מה אתה מרגיש? אבל אם תעשה גלגול שלג, זה רציני, זה משהו טוב.

אני מסיים, הבאתי לכם מכתב מהאדמו"ר מצאנז זצוק"ל. אני אומר לכם, אני קראתי אותו כמה פעמים, אני רוצה לקרוא לכם אותו. נורא עד מאוד, ממש נורא נורא עד מאוד. בזה אני מסיים.

הוא כותב ככה, אני אקרא לכם את הלשון שלו:

"צמתי משבת לשבת, והיינו שישה ימים ושישה לילות רצופים לא אכלתי ולא שתיתי כלום. וכן עשיתי כל מיני סיגופים שונים. עמדתי מתחת לקרח ונקפאתי בחורף. שברתי את הברד כדי ללכת לטבול. עשיתי המון גלגולי שלג".

"וסדר הגלגול שלג שעשיתי - הפשטתי את כל בגדיי מעליי, והייתי מתגלגל בשלג למשך זמן מה. פעמים תשע דקות, פעמים שמונה עשרה דקות, פעמים שעה שלמה. הלכתי חצי שנה בבגד אחד ולא החלפתי את בגדיי. ישנתי על הארץ למשך שלוש שנים. [על הרצפה, ישנתי על הרצפה שלוש שנים]".

"הלכתי לעשות גלות, והיינו שהלכתי נע ונד, קרוע, בלוי, מחזר על הפתחים שייתנו לי איזו מטבע קטנה. הלקיתי את עצמי ב'בריעכץ' [ביידיש]", הכוונה לצמח כמו 'סרפד', שאתה נוגע בו וזה שורף מאוד.

"הלקיתי את עצמי בעשב הזה, שהוא מין עשב הצורב את העור. ואני זוכר שהיו מניחים, והעור היה נשרף כמו אש".

"ואני רוצה להגיד לכם - שאת הבחור הזה, את היצר הרע, אי אפשר לנצח אותו רק עם דף גמרא רש"י ותוספות".

אי אפשר לנצח אותו. אין, עשיתי כל מה שיכולים לעשות, ואני אומר לכם - עדיין יש יצר הרע. אפשר לנצח אותו רק עם דף גמרא רש"י תוספות.

לכן, השבוע האחרון של השובבי"ם, כל אחד יראה לעצמו - בוא נתחזק יותר. נתחזק, ננצל את הזמן. תרוויח עוד דף אחד של גמרא - זה עולמות, עולמות.

זה עכשיו זה חולף, חולף, זהו. זה שבוע שיחלוף מהר. מה שאתה יכול להרוויח עכשיו, זה שיא התיקונים. כי מי יודע, לפי כל החשבונות שבעולם, כל החשבונות, וזה גם האמונה שלנו, שהמשיח צריך להגיע.

ומי יודע אם נזכה עוד פעם? מי יודע אם נזכה עוד פעם לעוד ימים כאלו קדושים כמו שובבי"ם? שבוע אחד אחרון.

ובפרט שבת האחרונה שתבוא - פרשת משפטים, כל אחד ייתן לעצמו חיזוק על גבי חיזוק. והשם יעזרנו, על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.