שיעור 79

בין אדם לחבירו

פרשת משפטים תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

מבנה עשרת הדיברות וחשיבות בין אדם לחברו

בעשרת הדיברות יש תר"ך (620) אותיות - תרי"ג מצוות ושבע מצוות דרבנן. התורה מסיימת את עשרת הדיברות במילים "אשר לרעך", ללמדנו שכל התורה כולה עומדת על יסוד בין אדם לחברו. זהו העמוד המרכזי שמחזיק את כל התורה.

הניסיון הגדול ביותר

בעוד שאדם מוכן להשקיע סכומים גדולים במצוות שבין אדם למקום (כמו תפילין מהודרות), דווקא בענייני בין אדם לחברו (כמו תשלומי ועד בית) הוא נאבק על כל שקל. זהו הניסיון האמיתי שבו התורה מצרפת ומזככת את האדם.

השפעת המעשים כלפי הזולת

מהסיפור על הדיבוק במרוקו למדים שמי שמזיק לאחרים - ניתנת רשות למזיקים להזיק לו, ומי שמיטיב עם אחרים - זוכה שייטיבו עמו משמים. המעשים שלנו כלפי הזולת משפיעים ישירות על מה שקורה לנו.

כוחה של מילה טובה

מסיפור נהג המונית שהתקרב ליהדות בזכות "ערב טוב" אחד, למדים על כוחה העצום של מילה טובה והתייחסות מכבדת. לעיתים דווקא המעשה הקטן ביותר של התחשבות בזולת יכול לחולל מהפך בחייו של אדם.

מסירות נפש למען הזולת

מסיפורו של רבי גדליה מזוועהיל, שהיה מוכן לחתום בשבת עבור יהודי מבוגר אך לא עבור עצמו, למדים על חשיבות הדאגה לזולת גם במחיר של ויתור אישי. דווקא מסירות נפש זו הביאה לשחרור שניהם ללא צורך בחילול שבת.

מבנה השיעור ומסקנתו

השיעור בנוי במבנה מעגלי: פותח בדרשה על סיום עשרת הדיברות ב"אשר לרעך", ומסיים בכך שכל התורה תלויה בבין אדם לחברו. בין לבין משובצים סיפורים המדגימים כיצד היחס לזולת יכול להוריד את האדם עד למטה או להעלותו עד למעלה.

הסיפורים בשיעור

הדיבוק והלכלוך

הבבא סאלי טיפל במקרה של דיבוק במרוקו. כשנשאל הדיבוק מדוע נכנס דווקא לאותו אדם, השיב שהלה היה מלכלך את הרחובות ולא התחשב באחרים שהולכים שם. בגלל זה ניתנה לו רשות להיכנס בו ולצער אותו. בסוף הסיפור, אחיו של הבבא סאלי, רבי דוד, סילק את הדיבוק בבעיטה אחת והורה לו לא לחזור לעולם.

"ערב טוב" ששינה חיים

הרב טויסיג נשאר לבדו בבית העלמין בתל אביב בשעת לילה מאוחרת. נהג מונית מכוסה בקעקועים ועגילים אסף אותו, והתרגש מאוד כשהרב אמר לו "ערב טוב", כי זו הייתה המילה הטובה הראשונה שקיבל באותו יום לאחר 17 שעות עבודה. בעקבות זאת, הנהג החל להניח תפילין בכל יום וערך סדר פסח לראשונה בחייו עם אמו.

המלשין שהציל תלמיד חכם

איש חברה קדישא ביזה גופת אדם שהיה ידוע כמלשין, ובחלום הלילה המת תבע אותו לדין תורה על ביזוי תלמיד חכם. התברר שאותו "מלשין" פעם הציל תלמיד חכם מטביעה, ובזכות זה נחשב כמכבד תלמידי חכמים.

הצדיק שסירב להשתחרר בשבת

רבי גדליה מזוועהיל היה כלוא בסיביר. יום אחד הציעו לו שחרור בתנאי שיחתום על מסמכים בשבת. הוא סירב לחתום עבור עצמו, אך הציע לחתום עבור יהודי מבוגר אחר, בטענה שעבורו זה פיקוח נפש. המפקד התרשם כל כך ממסירותו לזולת, עד ששחרר את שניהם ללא חתימה כלל.

תמלול השיעור

במתן תורה, כותב השל"ה הקדוש, יש שש מאות ועשרים אותיות, כתר אותיות, בכל עשרת הדיברות. למה? כותב החתם סופר: יש תרי"ג מצוות, כל אות רומזת כנגד מצווה אחת, ועוד שבע מצוות דרבנן. ביחד יש שש מאות ועשרים - כתר.

אומר החתם סופר [רק כדרך שאנשים שאוהבים את כל הגימטריות, וזה מאוד יפה שבע מצוות דרבנן מסודרות בדיוק בשבע אותיות האחרונות של עשרת הדיברות. במה התורה מסיימת? "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". אז השבע אותיות האחרונות זה 'אשר לרעך'.

אומר החתם סופר: 'אשר' - א, זה שבעת ימי אבלות, א זה אבלות. אחר כך יש לנו ש, זה שמחות, שבעת ימי שמחה, שבעת ימי המשתה של החתן וכלה. אחר כך יש לנו ר, ר זה רחיצה, נטילת ידיים שרבנן תיקנו נטילת ידיים. זה אשר.

אחר כך יש 'לרעך', מה זה לרעך? ל, זה לחם. רבנן תיקנו שלא לאכול לחם של פת גויים - פיתם משום יינם, ויינם משום בנותיהם (ע"ז לו:), לא אוכלים לחם. אחר כך יש לנו ר, רשויות. יש רשות של כרמלית, יש מקום פטור, זה רשויות. ואחר כך יש ע, זה עמלק, זה פורים. כ, זה כהנים, זה חנוכה.

ככה אומר החתם סופר, זה השבע מצוות דרבנן שרמוזות בשבע אותיות האחרונות של עשרת הדיברות.

אבל השל"ה הקדוש כותב שבאמת התרי"ג אותיות כנגד תרי"ג המצוות, והתורה מסיימת 'אשר לרעך', להגיד לך שכל התורה כולה, מה העמוד שמחזיק אותה? על מה התורה עומדת כולה? על בין אדם לחברו. 'אשר לרעך', זה עמוד שמחזיק את כל התורה כולה.

פלא פלאים! למה העמוד הזה מחזיק את כל התורה כולה? למה? מה רע שמצוות תפילין יחזיקו את כל התורה כולה? מה עם שבת? מה, שבת לא טוב? מה עם כיפורים? מה לא טוב? לא! מצוות שבין אדם לחברו, כותב השל"ה, זה עמוד שמחזיק את כל התורה כולה.

ולכן גם התורה חילקה את עשרת הדיברות לשני חלקים. חלק ראשון בפרשת יתרו, באמצע יש משפטים, מצוות של בין אדם לחברו, והסיום של מתן תורה. למה התורה חלקה ובאמצע שמה מצוות של בין אדם לחברו.

[הערה: לא מובן בכלל, מה התורה חלקה ואיפה בדיוק]

כותב השל"ה: כל התורה שניתנה לנו, ניתנה לנו לצרף את הבריות. מה הפירוש 'לצרף' אותם? לחזק אותם. שתתמודד, שתעמוד, שתהיה חזק. בן אדם בדרך כלל על פי רוב זורם בחיים שלו. זורם - זה נחמד, נוסע. אבל, כשפתאום יש לו ניסיון, והוא עומד בניסיון, וואו, הוא נהיה גדול. שם הוא נהיה גדול. פתאום אתה רואה אותו שהוא נהיה בן אדם גדול מאוד.

אומר השל"ה: הניסיון הגדול ביותר שיש לבן אדם בעולם זה 'בין אדם לחברו'. אני מוכן לקנות תפילין שיגידו לי: "תשמע, חרוצות לשמה, מעור אחד, מקלף אחד, מדיו אחד, הסופר כותב את זה בתוך המקווה". הכל אני מוכן לשלם על זה, אין לי בעיה עם זה בכלל. תשמע, זה עולה עשרת אלפים שקל... משלם! אין ספק, משלם, בטח, אין שום בעיה.

אבל אם השכן אמר לך איזה משהו שאתה אמור לשלם על זה עשרים שקל, תוסיף בוועד בית עוד עשרים שקל - "איזה גנב הבן אדם הזה, איזה גנב הוועד בית הזה, לוקח הכל לכיס שלו". למה? מה הבעיה? עשרים שקל? אתמול קנית תפילין עשרת אלפים שקל, לא דיברת מילה. מילה לא דיברת. היית מוכן לשלם הכל.

לא, לא! כאשר זה 'בין אדם לחברו', בן אדם לא מוכן. מרגיש שגנבו אותו, גזלו אותו, ממש חמסו אותו, ככה הוא מרגיש. לכן, המצוות ניתנו לצרף את הבריות. אתה יודע איפה מצרפים אותך? אתה יודע איפה אתה הכי נהיה חזק? איפה אתה עומד בניסיון שלך? זה 'בין אדם לחברו'.

בין אדם לחברו, אם אתה יודע באמת תגיד לי מה ההלכה אומרת, זו ההלכה, אני משלם. מתי תראה כאלו אנשים? אחד למיליון. אנחנו יכולים ללמוד הרבה תורה, אבל כשמגיעים, אתה יודע, בין השכנים, בין ההורים, אתה רואה משפחות, ירושות. אתה יודע? על כלום מתפרקות המשפחות, נלחמים אחד עם השני. על מה? על מה? לא מבין. "לא! מה הוא יקח יותר ממני? מה הוא יעשה יותר? לא יכול להיות!".

שם התורה באמת מעמידה את הבן אדם הכי בניסיון. לכן באה התורה אומרת לך: אני אתן לך חלק מתן תורה. אדוני, מתן תורה אתה יכול להאמין הרבה דברים. "אני מאמין שהכל ממנו יתברך", עד השכנים. עד אשתי. "אני מאמין שהכל ממנו יתברך". אבל אתה יודע, עד הניסיון. ואחר כך מגיע 'בין אדם לחברו' - סיימת, עמדת בזה חזק, עמדת בזה חזק. אה, ככה... אחר כך מסיים את המתן תורה.

אה, זה מתן תורה אמיתי, ששם אתה מרגיש שצרפו אותך, עמדת בניסיון. גמרנו, זהו. אני כבר יודע ששבת, תפילין, כיפורים, סוכה - אני כבר יודע שהכל יהיה טוב. הכל אתה תסתדר. עם זה, אין לי בעיה. הבעיה שלי זה רק כשאתה מגיע ל'בין אדם לחברו'.

סיפר בספר "אביר יעקב", עמוד רמז, מביא סיפור על הבבא סאלי. אתם לא מכירים אותו! במאה אחוזים! לא ספק, מאה אחוז!

הבבא סאלי נסע לחזק את האנשים, היה נוסע ממקום למקום למסור שיחות, לחזק את הקהילות שיבנו תלמודי תורה, מקוואות, בית ספר לבנות. היה עובר בכל מקום לחזק את הדת.

יום אחד הוא נסע לאלג'יר. נסע לאלג'יר, הגיע לשם. שאל אותם: "איך המקום?". "ברוך השם, הקהילה טובה מאוד. יש פה תלמודי תורה, יש כולל של אברכים, יש מוסדות לבנות. הכל ממש בצורה הקדושה ביותר שיש, באמת קדושה, טהורה, באמת לעילא ולעילא. כבוד הרב, יש לנו רק בעיה אחת - יש איזה יהודי אחד פרץ גדר, פותח את החנות שלו בשבת. אנחנו מפחדים, אתה יודע שזה יגרור עוד חנויות, שיגרור עוד חנויות, ומי יודע מה יכול להיות".

הבבא סאלי ביקש: "תקראו לו, תקראו לו, אני אדבר איתו". הבן אדם הגיע. איך שהוא הגיע, הבבא סאלי זיהה אותו, הכיר אותו ממרוקו. אומר לו: "אה, מסעוד, מה שמעתי עליך שאתה מחלל שבת?". "כבוד הרב, אני לא מחלל שבת, אני לא מחלל שבת. אני בשבת מעסיק גויים, ערבים. הם מוכרים, הם קונים, הם מרוויחים את האחוזים שלהם. אין לי קשר אני, אני נמצא אולי בחנות, אבל זה לא קשור אלי, זה אחוזים שלהם".

הבבא סאלי אמר לו: "זה חילול שבת". אמר לו: "כבוד הרב, זה לא חילול שבת, זה לא חילול שבת". הבבא סאלי מנסה להגיד לו: "סגור את החנות, אתה עושה פה פרצה". "זה לא פרצה הרב, זה מותר לכתחילה. מה אתה רוצה? אני מעסיק גויים, הם מוכרים, הם קונים, עושים הכל".

הבבא סאלי אומר לו: "מסעוד, תשמע, אתה זוכר את הדיבוק שהיה? אתה זוכר את הדיבוק שהיה? כמו שאני יודע להוציא את הדיבוק, אני יודע גם להחזיר אותו. אתה רוצה או לא?". "אה, כבוד הרב, עד פה. גמרנו. החנות, אני מבטיח לך בהבטחה גמורה, החנות סגורה, לא תיפתח יותר החנות".

טוב, אחרי שהוא הלך, שאלו אותו: "הרב, מה בחיים לא סיפרת לנו על איזה דיבוק? שמעתם שהבבא סאלי הוציא דיבוק? לא, מי שמע את זה?".

"אני אספר לכם מה שהיה...

מסעוד הזה היה במרוקו, ואז במרוקו שלטו הצרפתים, באותו זמן. והיה מלחמות בין המרוקאים לצרפתים. גייסו אותו לצבא של הצרפתים, והוא התגייס. פתאום חזר אחרי המלחמה לא נורמלי כל כך, חזר קצת לא נורמלי. ומישהו אמר: "אולי יש לו דיבוק". לקחו אותו לאיזה רב, עשה איזה ייחוד, אמר: "כן, זה דיבוק".

טוב, מי עכשיו יכול לעשות? אמרו: "רבי דוד, עטרת ראשנו, אח של הבבא סאלי, הוא גדול, הוא יכול לטפל בזה". אבל הוא היה סגור בתוך החדר ימים ולילות, לא יוצא מהחדר בכלל, לומד כל היום. לא ידעו למי ללכת. אמרו: "נלך לראש הישיבה". מי ראש הישיבה באותו זמן? היה הבבא סאלי.

הלכו לבבא סאלי, הגיעו לבבא סאלי. הבבא סאלי עשה כל מיני ייחודים. איך שהתחיל לעשות ייחודים, אותו מסעוד נפל על הרצפה והדיבוק התחיל לדבר. הוא אמר לו שמרוב החטאים שהוא עשה, אז לא מכניסים אותו אפילו לגיהנום, ולכן הוא מצא מנוחה בנפש של הבן אדם הזה.

שואל אותו הבבא סאלי... [זה בשבילנו עכשיו, זה הסיפור הזה באופן כללי, זה לא קשור אלינו. זה עכשיו הקטע הזה בשבילנו]. שואל אותו הבבא סאלי: "אבל למה נכנסת לבן אדם הזה? מה עשה לך אותו מסעוד הזה?". אומר לו אותו דיבוק: "הבן אדם הזה זורק לכלוכים על הרצפה, מלכלך את הרצפה, זורק גם את המים שלו ברצפה, ולא אכפת לו שאחרים הולכים במקום של טינופת. לא אכפת לו מהלכלוכים. כיוון שלא אכפת לו מאחרים, נתנו לי רשות להיכנס בו לצער אותו".

[זה שהוא טינף את מרוקו, אז מי שזורק לכלוכים על ארץ הקודש - איזה פחד פחדים! זה ממש מפחיד, מאוד מאוד מפחיד.]

בקיצור, הבבא סאלי עשה ייחודים. אמר לו אותו נפטר: "אני מוכן לצאת לחצי שנה, אחרי חצי שנה אני חוזר אליו". אמר לו הבבא סאלי: "לא". הבבא סאלי עשה עוד משהו, בסוף הוא אמר: "אני אצא לשנה". הבבא סאלי נטה להסכים שנה. הוא אמר: "בסדר שיצא שנה, ואני אעשה איזה תיקונים לנפטר הזה, אולי כבר הוא יכנס לגיהנום, ואז הוא לא יצטרך לחזור לפה". ככה הבבא סאלי נטה ליבו.

בקיצור, כשהוא נטה ליבו, אז פתאום נפתחה הדלת ורבי דוד, עטרת ראשנו, אומר לבבא סאלי: "מה זה כל הרעש שאתה עושה לי פה? מה זה כל הרעש הזה? אני לומד, אתה עושה לי פה רעש ליד הדלת שלי, מה זה כל הדבר הזה?". אמר לו: "תשמע, יש פה איזה בן אדם זה עם הדיבוק הזה, הנשמה מתווכחת עם הנשמה, היא אומרת לי חצי שנה, שנה, לא רוצה לצאת, מה עושים?".

הבבא סאלי אומר - אני אומר לכם בזה הלשון - הגיע רבי דוד, נתן בעיטה למסעוד. נתן לו בעיטה, אמר לנשמה: "תצאי אל תחזירי לעולם". יצאה ולא חזרה לעולם. זהו, זה נגמר, זה נגמר. זהו. הבבא סאלי מספר: "מה שניסיתי לעשות, לא הלך כלום. ויכוחים, עניינים. הוא בבעיטה אחת סידר את כל העניינים, הכל הסתדר".

אבל בשבילנו - אתה יודע, אתה מזיק את השני, יש רשות למזיקים להזיק אותך. נתנו רשות משמיים להזיק את מי שמזיק את אחרים. ומי שעושה טוב לשני, גם נותנים רשות משמיים להטיב איתו כל הזמן, כל הזמן להטיב איתו.

סיפר הרב אהרון טויסיג שליט"א: "בז' באדר הזמינו אותי לבית החברה קדישא של תל אביב. 'תבוא תמסור לנו חיזוק בחברה קדישא'". לא יודע מה עושים היום, אבל גם היום עושים חיזוק. אבל פעם נהגו לצום, היו נוהגים אנשי חברה קדישא לצום. למה? כי מי יודע, אולי זלזלו בנפטר. אי אפשר לדעת מי זה הנפטר הזה. נראה לך סתם בן אדם, ובשמיים לך תדע מה.

כמו הסיפור עם... אני חושב זה המהרש"א, לא זוכר מי זה היה. שאחד האנשים המלשינים בעיר נפטר, וכשאחד החברה קדישא עשה לו טהרה, אז נתן לו מכה באף, אמר: "תודה להשם שהוא נפטר, תודה להשם". בחלום בא אליו ואמר לו שהוא תובע אותו לדין תורה על ביזיון תלמיד חכם. ככה אמר לו. מה זה תלמיד חכם? זה השם ירחם עליך! אז הוא סיפר לו שפעם אחת הוא הציל תלמיד חכם, הציל אותו מטביעה. ולכן - אה, בקיצור, אבל לכן אי אפשר לדעת מי זה, מי זה, מי זה הנפטר. לא משנה, המשך הסיפור.

לכן בז' באדר עושים חיזוק. ביקשו מהרב טויסיג: "תבוא, תבוא לחזק". אומר: "אני, הזמינו לי מונית הלוך, מונית חזור. אני מגיע למקום, תל אביב. בדרך כלל חברה קדישא עושים את זה בבית עלמין שמה. אתה יודע מקום שומם. הגעתי לשמה, האחרון שהייתי אני הייתי האחרון. נתתי הרצאה, דיברנו, שתים עשרה הסתיים הסיפור. כולם הלכו, אמרו לי: 'דקה הרב, מגיע מונית'".

טוב, כולם הלכו, התפזרו. חושך, ואני עומד שם. אמרתי, לא יודע מה, מה לעשות. מחכה דקה, שתי דקות, חצי שעה. מאיפה אני עכשיו הולך? ימינה, שמאלה? לא מכיר את המקום, לא יודע איפה ללכת. אני אלך? אני מתרחק? אני מתקרב? לא יודע מה לעשות. אני יושב אולי קרוב לשעה, אני עומד ככה בחוץ.

פתאום אני מסתכל, איזה מכונית עוברת עם האור. אתה יודע, גם היה חושך, לא ראיתי כלום, אבל ראיתי מלמעלה את הכיפה של המונית. אז סימנתי לו לעצור, הוא עצר. אמרתי לו: "ערב טוב נהג, אתה פנוי לבני ברק?". אומר: "כן, פנוי". "כמה עולה?". "שבעים שקל". "שבעים שקל, אני עולה".

רק עליתי, הצטערתי שעליתי איתו. הבן אדם תלתלים עד הגג, תלתלים שלו עד הגג. אין מקום בפנים איפה לשים עוד איזה עגיל. אין מקום - לא באוזניים, לא בגבות, לא בפרצוף, לא בלשון, לא באף. כולו מלא, כולו מלא ברזלים. אמרתי: "איזה, מי יודע, אולי ברח מבית קברות. איזה פחד זה הבן אדם הזה, מה אני עושה פה עכשיו איתו?".

טוב, אני אמרתי, עליתי עליתי, כפרת עוונות. נסעתי איתו, אני נוסע איתו. אולי עבר שלוש ארבע דקות, פתאום הנהג הזה דופק על ההגה: "אלוקים אתה גדול!". אני אומר לעצמי, במקום שאני אני אגיד דבר כזה, זה יגיד "אלוקים אתה גדול". זה יגיד?! טוב, לא דיברתי מילה.

המשיך לנסוע, עוד איזה עבר חמש דקות, עוד פעם דפק על ההגה: "אלוקים אתה גדול! אלוקים...", שאלתי אותו: "תגיד לי, אתה יכול להגיד לי למה אלוקים הוא גדול?". אמר: "אני אגיד לך? תסתכל, תסתכל בשעה". אני מסתכל בשעון, כמעט שתים בלילה.

אומר לי: "כבוד הרב, אני משבע בבוקר אני על ההגה. משבע בבוקר אני פה על ההגה. אני בדרך כלל מסיים את העבודה שלי תשע, גמרנו. זהו, התעייפתי כבר. תשע בערב אני מסיים. היום היה לי יום שחור. אנשים עלו, ירדו, עלו, ירדו. אף אחד לא אמר לי שלום. לא בוקר טוב, לא ערב טוב, לא כלום כלום כלום. פשוט אנשים עולים יורדים, עולים יורדים, כלום לא אמרו לי".

"אמרתי לעצמי: 'וואי, לא יכול להיות, איזה יום שחור זה'. אמרתי: 'אני לא יוצא מהאוטו עד שאני לא אשמע מישהו שיגיד לי איזה בוקר טוב, ערב טוב, צהריים טובים, שלום, תגיד שלום לפחות'. כבוד הרב, אני משבע מסתובב עד עכשיו, איזה שעה תסתכל מה השעה, אף אחד לא אמר לי שלום, כלום. אמרתי: 'אני לא חוזר הביתה בלי זה, לא, לא חוזר'. זה יום שחור היה לי".

"אתה יודע, אני בלי כוונה נסעתי בכביש של בית העלמין, פתאום ראיתי אותך. הורדתי את השמשה, אמרת לי 'ערב טוב נהג'. אמרתי: 'אלוקים אתה גדול! אלוקים אתה גדול!'. שלחת את הבן אדם לפה".

טוב, הגענו לבני ברק, אומר לי: "הרב, אתה יכול לרדת". אמרתי: "מה יכול לרדת, אבל סיכמנו שבעים שקל". "ערב טוב נהג, שווה שבעים שקל, שווה", אמר לו. "שווה שבעים שקל, מוותר לך". אומר לו: "אתה מוותר? אבל אני יש לי מצווה לשלם לבן אדם שכיר. יש לי מצווה דאורייתא לשלם, מה, אתה חושב אני לא רוצה בחינם". "כבוד הרב, אני מוותר לך". "אתה תוותר, אני מוכן לשלם". אומר הנהג: "אני לא רוצה כסף". אמר לו: "אם כך, אני לא יורד מהאוטו. לא יוצא מהאוטו".

טוב, לא הייתה ברירה, שילם לו. שילם. "מה קוראים לך כבוד הרב?". אומר לי: "קוראים לי אהרון". רשם את הטלפון שלו. "אתה נראה לי בן אדם טוב", ככה הוא אמר לו. טוב, ירדו. זה היה בז' באדר.

יום אחד, אולי עברו איזה שבועיים שלושה, מספר הרב טויסיג: אני מקבל טלפון. "שלום הרב, מדבר יעקב". יעקב?! חסר יעקבים. יש מלא 'יעקב'. אומר לו: "יעקב הנהג מונית!", ואני לא יודע מי זה. "שמע, אני לא זוכר". אומר הנהג: "'אלוקים אתה גדול', אתה זוכר?". "אה, כן כן, אני זוכר".

"כבוד הרב, מיד למחרת אמרתי: 'איזה בן אדם טוב אתה'. אני יודע הדתיים מה אוהבים? איפה שאני הולך - 'בוא תניח תפילין, בוא תניח תפילין'. אמרתי: 'תראה, אהרון הזה עשה לי טוב על החיים, אמר לי ערב טוב נהג'. אני מאותו זמן החלטתי אני מניח תפילין כל יום. מאז הבר מצווה, כבוד הרב, לא הנחתי תפילין. לכבודך אני מניח תפילין כל יום".

ככה סיפר לו. עבר אולי עוד איזה חודש, הוא מתקשר אליו: "הרב, מדבר יעקב". "איזה יעקב?". "הנהג מונית". "לא זוכר מי זה". "הרב, 'אלוקים אתה גדול', אתה זוכר?". אמר לו: "כן". "כבוד הרב, פעם ראשונה בחיים, שאני ואמא שלי עשינו ליל הסדר. באתי לאמא שלי, אמרתי לה: 'אמא, בוא נעשה ליל הסדר'. היא אומרת: 'איך נעשה ליל הסדר? סבא שלי חילוני, אבא שלי חילוני. בחיים לא עשינו ליל הסדר, בחיים לא עשינו. אין, אין, לא ראיתי את אף אחד שעשה. איך אני אעשה?'".

"אמרתי לאמא: 'אמא, השכן פה דתי. בוא נבקש מהשכן'. באתי לשכן, ביקשתי ממנו אם אני יכול להתארח אצלך בליל הסדר. אמרתי לו: 'כמה זה עולה?'. אמר: 'לא עולה, רק תבוא, לא עולה בכלל'. כבוד הרב, לא היה לי יום יפה בחיים כמו הזמן הזה. לא היה לי יום מוצלח בחיים כמו הלילה של ליל הסדר. איזה יום, הרב!, התהפכתי מקצה לקצה. כבוד הרב, אני מבקש ממך רק שתגיד לי עוד פעם 'ערב טוב נהג'".

אתה לא יודע, בין אדם לחברו יכול - אם אתה יודע, אם בן אדם חס ושלום עושה צער לשני, בשמיים דואגים גם כן לצער אותו, השם ירחם. אם הוא עושה טוב לשני, בשמיים דואגים איך לשמח את השני.

אני מסיים בסיפור אחד קצר. כולם מכירים את הסגולה הזאת, יש סגולה כזאת רצינית שאנשים עושים אותה. חלקם רואים ישועות, חלקם לא רואים. אני ראיתי ישועות שמה. אולי זה המצוות של אנשים, אבל יש עניין... שהולכים לציון של הרב גדליה מִזְּוֶוהִיל, בירושלים, שני וחמישי ושני [מכירים את הצדיק הזה?].

הוא סיפר, הוא שבו אותו והוא היה בסיביר. יום אחד קרא לו המפקד של המקום, מביא לו מסמכים שלמים, אומרים לו, אומר לו: "גדליה, אתה משוחרר, קיבלת שחרור, רק תחתום, רק תחתום". אומר לו הבן אדם: "שבת היום, אני לא חותם". אומר לו: "תגיד, אתה נורמלי? אם אתה לא חותם אתה נשאר פה!". אמר לו: "אין מה לעשות, אני נשאר פה. אין מה לעשות, שבת היום, אני לא חותם".

טוב, בינתיים הוא קרא לשני אנשים, הוא קרא לעוד איזה יהודי אחד קשיש, מבוגר, גם היה איתי ביחד. כשהוא שמע שאני לא מוכן לחתום בשבת, אז אותו יהודי אמר: "גם אני לא חותם". הרב גדליה אמר לו: "תגיד לי, אם אני אחתום במקומו זה יהיה בסדר?". אומר לו: "תגיד, אתה מה עובר עליך? בשבילך אתה לא מוכן לחתום, בשביל השני אתה מוכן לחתום?". "תראה, אני קצת צעיר, הוא יותר מבוגר ממני. בשבילו זה פיקוח נפש, בשבילו מותר לחלל שבת. אני מוכן לחתום בשבילו. בשבילי אני מרגיש שאני יכול להסתדר".

אמר לו המפקד: "ככה אתם מתנהגים? שניכם משוחררים בלי לחתום. אני חותם בשבילכם". חתם בשבילם, שניהם משוחררים.

כשבן אדם יותר יודע להטיב עם השני - בשבילי לא משנה, לשני יהיה טוב. עד היום, עבר מאז אולי שבעים שנה, אבל עד היום אנשים רואים אצלו ישועות. ישועות רואים אצלו, על זה שבן אדם יודע להטיב אחד עם השני.

וזה כל היסוד של מתן תורה, שהתורה בין שתי 'מתן תורה', התורה שמה את בין אדם לחברו, ללמד אותך שבין אדם לחברו לפעמים מוריד את הבן אדם עד למטה, לפעמים בין אדם לחברו מעלה את הבן אדם עד למעלה. והשם יעזרנו עד כבוד שמו אמן ואמן.