שיעור 80

מכל העולמות כולם אני רוצה שתבנו לי משכן כאן בעולם הזה

פרשת תרומה תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

תאוות ה' לדירה בתחתונים

המדרש אומר שהקב"ה "התאווה" לדירה בתחתונים. יש כאן פרדוקס - למה לבורא עולם, שיש לו "אלף אלפים ישמשוניה" ומלאכים לאין מספר, יש תאווה דווקא לעולם הזה? ההסבר לפי רבי ירוחם ממיר: למעלה אין ניסיונות, הכל קדוש וטהור. התאווה של הקב"ה היא דווקא למקום שיש בו ניסיונות וקשיים, כי דווקא שם יש ערך לעבודת ה'.

ערך המסירות נפש - סיפור חנניה, מישאל ועזריה

המדרש מספר על חנניה, מישאל ועזריה שהיו מוכנים למות על קידוש השם ולא להשתחוות לפסל. נעשו להם ששה ניסים, ובזכות המסירות נפש שלהם, החיה יחזקאל 300,000 מתים. זוהי עוצמת המסירות נפש - פעולה אחת כזו משפיעה לדורות.

מעלת המעשה שנעשה בצער

מעשה אחד קטן שנעשה בצער ובהתגברות על קושי, שוקל בכף המאזניים יותר מכל המעשים הטובים שנעשו בעולם ללא התאמצות. למשל, חמש דקות של לימוד תורה בעייפות תוך התגברות, שוות יותר מכל התפילין שאדם יניח בחייו (כי בהנחת תפילין אין בדרך כלל ניסיון או קושי).

העברת המצוות לדורות הבאים

מצוות שעם ישראל מסרו נפשם עליהן (כמו ברית מילה) - נשארות חזקות לדורות, וכל עם ישראל מקיים אותן. מצוות שלא מסרו עליהן נפש (כמו תפילין) - נחלשות בדורות הבאים. כך גם בחינוך הילדים: מסכתות שהאב התייגע עליהן, הילדים לומדים בקלות. זוהי סלילת דרך לדורות הבאים.

מסירות נפש בעניין חסד - הסיפור על הצלת התינוקת

סיפור על אישה שמסרה נפשה לטפל בתינוקת יתומה במשך שלושה חודשים, לא ישנה בלילות כדי להאכילה, ושנים אחר כך כשהאישה גססה, ההורים של התינוקת התפללו עליה ובזכות אותו מעשה חסד היא ניצלה ממוות. מעשה של מסירות נפש נזכר ומשפיע גם שנים רבות אחר כך.

השמחה וערך החיים

"מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה" - יש להסתכל על מה שיש לנו ולהיות שמחים. עצם קיום האדם וחייו הם כבר מקור לשמחה.

גודל מצוות "וחי בהם"

מצוות "וחי בהם" שוקלת כנגד 610 מצוות. מחללים שבת ואפילו יום כיפור כדי להציל חיי אדם, אפילו אם מדובר באדם זקן מאוד שיחיה רק יומיים נוספים. רק שלוש עבירות חמורות (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) אין עוברים עליהן אפילו כדי להציל חיים. כשאדם חי ושמח בחייו, ובנוסף מקיים מצוות ועובד את ה' - אין לשער את גודל הזכות והשכר.

הסיפורים בשיעור

מסירות נפשם של חנניה, מישאל ועזריה

נבוכדנצר הקים פסל לכבודו וציווה על כולם להשתחוות לו. חנניה, מישאל ועזריה, נציגי היהודים, פנו ליחזקאל הנביא שהציע להם להיעדר מהטקס. הם סירבו, כי אז יחשבו שהיהודים השתחוו.

ה' אמר ליחזקאל שלא יעזור להם, אך הם עמדו בדעתם: "בין אם ה' יעזור ובין אם לא, נקדש שמו". לאחר שהלכו, ה' התגלה ליחזקאל: "אני אעזור להם, אך אל תספר להם כדי שילכו בתמימות".

כשהושלכו לכבשן האש, אירעו שישה ניסים: הכבשן צף, קירותיו נפרצו, פסל נבוכדנצר נפל, הסיד התנמס, יצאו להבות ששרפו את המלשינים, ויחזקאל החיה 300,000 מתים.

רבי יהודה בן בתירא והגוי המתחזה

גוי התפאר בפני רבי יהודה בן בתירא שהוא מתחזה ליהודי ואוכל קרבן פסח. רבי יהודה יעץ לו: "בפעם הבאה בקש אליה (זנב כבש)".

כשהגוי ביקש אליה בירושלים, השיבו לו: "אליה עולה למזבח!" בדקו אחריו, גילו שהוא גוי וענשו אותו. שלחו לרבי יהודה: "אתה בנציבין והמצודה שלך פרושה עד ירושלים".

האישה שהצילה תינוקת יתומה

אישה חלתה אנושות והמשפחה התאספה להיפרד. האב הלך להתפלל, וכשחזר מצא את אשתו יושבת במיטתה.

היא סיפרה כי חוותה מעין מוות קליני בו ראתה את הוריה של תינוקת יתומה שטיפלה בה לאחר מאורעות תרפ"ט. שלושה חודשים טיפטפה חלב לפיה בלילות, כמעט ללא שינה.

הורי התינוקת התפללו עליה והבטיחו שתזכה לאריכות ימים בזכות מסירות נפשה לבתם. אחרי שבוע השתחררה מבית החולים וזכתה לחיים ארוכים. המעשה שעשתה שנים קודם עמד לזכותה.

תמלול השיעור

שבת שלום, שבוע טוב, חודש טוב ומבורך. פרשיות האלו מתחילים לקרוא על בניית המשכן. בורא עולם, כותב המדרש, שביקש ממשה רבנו, תבנה לי דירה למטה בתחתונים.

אבל במדרש תנחומא (פרשת נשא, טז), כותב את הלשון יותר מעניינת. הוא כותב שבורא עולם התאווה שתהיה לו דירה בתחתונים. פלא פלאים.

אתם יודעים מה זו תאווה? אתם יודעים מה זו תאווה של אלוקים? אי אפשר לתאר אותה. בן אדם אתה שומע איזה אחד עשיר שהוא אומר שהוא רוצה לפתוח איזה עסק כדי להרוויח. יש לו, הוא רוצה מאוד להרוויח הרבה כסף.

אז אתה מבין שמדובר במיליונים, עשרות מיליונים. ואם זה באמת מדובר באחד העשירים של העולם, העשירים של העולם, והוא אומר לך, אני רוצה לפתח איזה תוכנה, אתה יודע אני רוצה להיות סופר מיליארדר. מה אתה מבין? זה סכומים שאנחנו אין לנו אפילו הבנה לקרוא אותם אפילו. משהו עוצמתי ביותר.

ואם לבורא עולם יש תאווה... מי זה בורא עולם? זה עוצמה שאי אפשר לתאר אותה. לבורא עולם יש תאווה שתהיה לו דירה למטה בתחתונים. פלא פלאים. איזה תאווה זו צריכה להיות.

עכשיו אני לא מבין מה יש להתאוות. אתם יודעים מה יש לבורא עולם? יש גמרא במסכת חגיגה (יג:). אומרת הגמרא "אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן" (דניאל ז ,י) - זה מספר גדוד אחד. אומרת הגמרא ולגדודיו אין מספר. זאת אומרת מינימום שיש לבורא עולם מאות מאות מיליונים. זה רק גדוד אחד ולגדודיו אין מספר.

אז מה שייך להתאוות? מה אתה צריך? מה אתה יודע מה הם עושים שם? וואי איזה משהו נורא. אז מה יש לבורא עולם תאווה שתהיה לו דירה למטה?

אז ראיתי שמסבירים, ככה מסביר בספר 'דעת חוכמה ומוסר' של רבי ירוחם ממיר. אתה צודק, למעלה זה משהו גדול, קדוש, טהור, הכל. אבל למעלה אין ניסיונות. אין ניסיונות למעלה. שום ניסיונות אין. שמה כולם רובוטים. נכון, מאוד קדושים, טהורים, אבל אין שם שום ניסיון.

בורא עולם יש לו תאווה למטה. למה? כי יש פה ניסיונות. פה יש קשיים, פה יש כל מיני חשבונות. פה לפעמים בא לך, לפעמים לא בא לך. יש פה הרבה... ואתה עומד בזה. זה התאווה הגדולה שיש לאלוקים. התאווה הגדולה שיש לאלוקים, זה שמה נמצאת.

יש מדרש שיר השירים רבה (ז, ח). כותב המדרש שנבוכדנצר רצה להקים פסל. הפסל הזה לא היה עבודה זרה, זה היה פסל לכבוד. כבוד, שרצה להביא נציגים מכל העולם שישתחוו לפסל הזה. מכל אומה לקח נציגים. הנציגים של היהודים מי היו? חנניה, מישאל ועזריה. זה הנציגים שהיו מעם ישראל.

כותב המדרש, חנניה מישאל ועזריה הגיעו לדניאל. אמרו לו, "אתה יודע, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלושה שלושה, ולנו הפריש מכל ישראל. מה אתה אומר לנו, האם נשתחווה לו או לא?".

אמר להם דניאל, "הנה הנביא לפניכם, לכו אצלו." והפנה אותם ליחזקאל הנביא.

הלכו מיד אצל יחזקאל ואמרו לו כמו שאמרו לדניאל, "האם נשתחווה לו או לא?".

אמר להם יחזקאל, "כבר מקובל אני מישעיהו רבי: 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם' (ישעיה כו, כ)." כלומר, ביום של הטקס תוציאו חל"ת, תגידו שאתם חולים, וגמרנו ולא יקרה כלום.

אמרו לו, "מה? מה? ולמחרת בעיתונים מה יכתבו? כל האומות השתחוו. לא יגידו שהיהודים היו חולים, יכתבו שכל היהודים, כולם השתחוו, כל היהודים. אז מה עושים? אנחנו רוצים להיות שם כשכולם משתחווים, ואנחנו לא".

אמר להם יחזקאל, "זה כבר מסירות נפש. אני לא יודע אם מותר לכם לעשות. המתינו לי עד שאמלך בגבורה" (אתייעץ עם הקב"ה).

יחזקאל נכנס לחדר, התגלה אליו אלוקים. אמר לו יחזקאל, "ריבונו של עולם, חנניה מישאל ועזריה מבקשים לתת נפשם על קדושת שמך. מתקיים אתה עליהם או לא?".

אמר לו אלוקים, "איני מתקיים עליהם, לא עוזר להם. אם יקרה איזה משהו, שילכו".

יצא יחזקאל והתחיל לבכות. בכה, אמר להם, "אתם הגחלת האחרונה שנשארה לעם ישראל. אם אתם הולכים, אלוקים אמר, לא עוזר לכם. אם אתם הולכים, זהו גמרנו. ייכרת כל כרם בית ישראל."

אמרו לו, "בין אם הוא עומד לנו בעת צרותינו בין אם הוא לא עומד, אנחנו נקדש שמו יתברך." והם הלכו. כשהם הלכו, יחזקאל בכה מאוד.

לאחר מכן התגלה אליו אלוקים, ליחזקאל. אמר לו, "מה אתה סבור שאיני מתקיים עליהם? מתקיים אני עליהם בוודאי. אני אהיה שם, אני אעזור להם. אל תדאג, אני אעזור להם, אני אעשה ניסים ונפלאות. אל תגיד להם את זה. למה? שהם ילכו בתמימות שלהם, 'הולך בתום ילך בטח'. תהיה יותר הצלחה."

עד פה זה המדרש בשיר השירים רבה. מפה אני קופץ לגמרא במסכת סנהדרין. אומרת הגמרא (סנהדרין צב:) תנו רבנן, ששה ניסים נעשו באותו יום שזרקו את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש. מה הם הששה ניסים שנעשו?

הנס הראשון - צף הכבשן. [שהיה משוקע בארץ, וצף ועמד על הקרקע], לא דומה כשאתה מסתכל מלמטה לבין אם אתה רואה מולך. זה יותר יפה, וגם כדי שיראוהו כל העולם.

הנס השני - נפרץ הכבשן. חלק מהקירות נפלו ואפשר לראות לבפנים, וכך כולם רואים את זה יפה.

הנס השלישי - הומק סודו. יש מסבירים שזה נס אחד. הומק סודו, הכוונה 'סידו' - הסיד של הכבשן התנמס, ולכן גם הקירות נפלו [או שההבל של אותו סיד שרף את אותם שהשליכו את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש].

הנס הרביעי - נהפך צלם על פניו. הפסל שעשה נבוכדנצר, הפסל הזה נפל על הפנים. כפשוטו. נפל ככה על הפנים, כולו התנמס.

הנס החמישי - נשרפו ארבע מלכויות. שלשונות של אש יצאו ושרפו את המלכים והאנשים שאמרו לנבוכדנצר לזרוק את חנניה, מישאל ועזריה לכבשן האש. יצאו מהכבשן עצמו, להבות של אש, ושרפו אותם.

הנס השישי שהיה - שיחזקאל החיה מתים בבקעת דורא. זה עוד נס שהיה באותו יום.

טוב, מי זה המתים שהחיה יחזקאל? יש בגמרא כמה דעות. אחת הדעות, שאלו שבט אפרים שמנו לקץ יציאת מצרים ויצאו והרגו אותם פלישתים. את אלו החיה יחזקאל.

כמה אנשים היו שם? 300,000 אנשים. לא אחד, שניים. 300,000 אנשים היו שמה. אחר כך עלו לארץ ישראל, התיישבו שם והולידו בנים.

ומי זה אחד מהצאצאים שלהם? אומרת הגמרא עָמַד רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא עַל רַגְלָיו וְאָמַר 'אֲנִי מִבְּנֵי בְנֵיהֶם וְהַלָּלוּ תְּפִילִּין שֶׁהִנִּיחַ לִי אֲבִי אַבָּא מֵהֶם.

כדרך אגב, אני רק אומר כדרך אגב, יש גמרא במסכת פסחים (ג:). הגמרא אומרת שהגיע איזה גוי אחד לרבי יהודה בן בתירא ואמר לו, שהוא אוכל בשר מובחר מקרבן הפסח בירושלים, למרות שכתוב אצלכם בתורה ״כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״, ״כׇּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״. אני מתחפש ל'דוס' ואני עולה לירושלים, ואוכל פסח.

אמר לו, מה הם נותנים לך שם, בשר? בשר זה לא רציני. תבקש חלק מובחר באמת, תבקש שיתנו לך מ'אליה' [הזנב השמן של הכבש]. טוב, עלה לירושלים שנה הבאה. אמר, אני רוצה 'אליה'. אמרו לו, מה 'אליה', 'אליה' עולה לגבוה. הבינו שיש כאן משהו. שאלו אותו, מי אמר לך לבקש 'אליה'? אמר, רבי יהודה בן בתירא אמר לי שאתם נותנים בשר כחוש, ושאני אבקש 'אליה'.

אמרו, לא יכול להיות. רבי יהודה בן בתירא לא יודע את ההלכה? בדקו אחריו, מצאו שהוא גוי, והרגו אותו.

שלחו לו לרבי יהודה בן בתירא, 'שלום לך רבי יהודה בן בתירא, שאתה נמצא בנציבין, והמצודה שלך פרוסה בירושלים'.

במקום, תוספות שואלים, ולמה רבי יהודה בן בתירא לא עלה לרגל? מה, הוא נמצא בנציבין, שיעלה לרגל? אומר תוספות כמה תירוצים. אחד התירוצים - שלא היה לו קרקע, ומי שאין לו קרקע פטור מלעלות לרגל.

כל האחרונים שואלים על התוספות - מה לא היה לו קרקע? 'אין לך אדם בישראל שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל' (תוס' ב"ב מד:). זו שאלה שכולם שואלים על תוספות.

לפי הגמרא הזאת, יש לנו הסבר מתוק מדבש. רבי יהודה בן בתירא הוא לא מיוצאי מצרים. מה שכל אחד חלק בארץ ישראל, דוקא אלו שהיו יוצאי מצרים, הם קיבלו כל אחד חלק. רבי יהודה בן בתירא, הוא משבט אפרים, מאותם שיצאו קודם הזמן, ואחרי הרבה שנים החיה אותם יחזקאל. אלו לא קשורים בכלל. הם חיו אחרי הכל, אחרי שכבשו וחילקו את הארץ. האם לא היה להם חלק בחלוקת הארץ, ורבי יהודה בן בתירא מבני בניהם, לכן תוספות תירצו שלא היה לו קרקע.

בכל אופן, 300,000 אנשים חיו. בזכות מה זה כל זה? בזכות המסירות נפש שחנניה, מישאל ועזריה היו מוכנים לעשות.

כשבן אדם עושה מסירות נפש לכבוד השם, נראה לך שנגמר? בסוף גם הוא חי. ואתה יודע מה קרה? 300,000 אנשים זכו לחיות בזכותך. ואותם האנשים האלו, זה גם תנאים גדולים, כמו רבי יהודה בן בתירא.

איזה עוצמה יש כשבן אדם מוסר את נפשו בשביל קיום המצוות, לכן בורא עולם הייתה לו תאווה שיהיה לו דירה בתחתונים למטה. למה? כי אתה יודע מה אתה יכול לפעול? למעלה אתה לא יכול לפעול כלום. אתה יכול להיות קדוש, טהור, אבל לפעול, אתה לא יכול לפעול.

רק פה למטה שאתה מתאמץ, יש לך ניסיונות, יש לך קשיים, ואתה צריך למסור את נפשך כביכול. שמה טמונה כל ההצלחה שלך. שמה זה שיא העלייה שבן אדם יכול לזכות.

ולכן כותב רבי ירוחם נמיר, אני אומר לכם פלא פלאים. הקראנו את זה פעם אחת פה אבל צריך לקרוא את זה מאות אלפי פעמים, רק שזה ייכנס לנו לראש שלנו.

כותב: "ואם יניח האדם על כף המאזניים את כל המעשים הטובים שנעשו בעולם", לא שלי, שלך... של כל המעשים שנעשו בעולם! "אבל אלו המעשים שנעשו בלי צער". אדם איך אומרים, זורם, נחמד, הכל בסדר. אתה יודע, הכל זורם כזה נחמד. תניח בכף מאזניים את כל המעשים האלו, "ועל הכף השנייה יניח מעשה אחד קטן שנעשה בצער, יכריע את כל המעשים הטובים. וזהו סוד גדול."

סוד גדול, שבן אדם רואה, לפעמים מעשה אחד שאתה עושה כשלא בא לך לעשות, או הפוך - שבא לך לעשות וזה איסור, וזה אסור. אבל מה זה בא לי? אבל זה אסור. ואתה יודע להתגבר. מעשה אחד כזה, אתה יודע מה המשקל שלו? את כל המעשים הטובים שנעשו בעולם - זה המשקל שלו, יותר מזה.

כל בן אדם קם בבוקר מניח תפילין. ב'מניח תפילין' הזה לא תמיד יש ניסיונות. בדרך כלל זה זורם לבן אדם. גם ציצית. בן אדם לא קם בבוקר אומר "היום אני לא מניח תפילין". "היום, היום בכלל לא בא לי, גם אני לא רוצה". בסוף הוא מתגבר ומניח תפילין. בדרך כלל בן אדם זורם עם זה.

אבל לפעמים בלימוד תורה, אחרי חצי שעה שאתה לומד פתאום אתה מתעייף. אחרי שאתה מתעייף, פה מתחיל הצער.

החמש דקות שאתה לומד במשקל שלהם כל התפילין שתניח כל החיים שלך. לא שלך - של כל מי שמניח. הדקות האלו שאתה מצטער בהם ואתה מתגבר - זה שיא הנחת שיש לבורא עולם. ושיא השכר, שיא השכר שבן אדם יכול לקבל למעלה.

ולכן הוא כותב, אמרו חז"ל במסכת שבת: כל מצווה שמסרו נפשם עליה עדיין היא בקיומה. כל מצווה שיהודי מסר את נפשו, עדיין כל עם ישראל מקיימים אותה.

כמו מה? כמו ברית מילה. מה, אתה תראה איזה יהודי בלי ברית מילה? אין דבר כזה. כמה הכי רחוקים שיש, כולם עושים ברית מילה. חוץ אולי מערב רב, אבל עזוב. כל עם ישראל, הכי רחוקים שיכולים להיות, עושים ברית מילה.

למה? כי אבותינו מסרו נפשם על קדושת שמו יתברך על המצווה הזאת.

ומצווה שלא מסרו, לא מסרו נפשם עליה, עדיין היא רופפת באדם. כמו מצוות תפילין. אתה רואה הרבה יהודים לא מניחים תפילין. למה? כי אבותינו לא מסרו נפשם עליה.

ולכן מביא רב חיים קרויזר: "שמתי לב בעצמי שכל המסכתות שאני למדתי אותן ביגיעה, אצל הילדים שלי היה מאוד קל להם ללמוד אותן. והמסכתות שלא התייגעתי עליהן, ראיתי שלילדים שלי גם כן קשה להם להבין אותן". כך הוא אומר. "ראיתי בחוש".

יוצא מכאן שכל אבא שרוצה לסלול דרך לילדים שלו, בזה שהוא מתאמץ במצוות, יש לו כל מיני ניסיונות - תהיה חזק. כשאתה חזק במצוות האלו, זה סולל דרך בתוך המשפחה, בתוך הבית. לא רק לך... לך, לילדים, לנכדים, לצאצאים. זה סולל דרך.

לכן דווקא פה טמונה כל השכר שיש, כל היגיעה, כל מה שבורא עולם מתאווה. כי הוא יודע זה לא נגמר פה. זה דרך ארוכה בחיים, זה דרך של נצח נצחים.

אבל מצוות שאתה יודע שהן רופפות, גם בהמשך הדרך הן רופפות. לכן בן אדם יתחזק בזה, מאוד מאוד.

סיפר המשגיח הרב חזקיהו משקובסקי שליט"א, סיפר סיפור שהוא שמע לפני איזה 30 שנה בערך, קצת יותר אפילו. סיפר לו את זה בעל המעשה.

אומר שאשתו חלתה מאוד, אשתו של בעל המעשה חלתה מאוד, והמצב הידרדר, הידרדר, וזהו. הרופאים כבר קראו למשפחה להיפרד.

אבא אסף את כל הילדים, אמר להם לבוא להיפרד מאמא. באמת כולם הגיעו, היה בכיות גדולות וצער גדול, ואמא לא מתה. חיכו לשעת יציאת נשמה, אבל זה לא קרה.

אז האבא אמר, כיוון שכבר הגיע זמן תפילה בנץ, אז מי יודע, יכול להיות שהוא יהיה אונן ולא יוכל להתפלל אחר, אז הוא הולך עכשיו להתפלל.

אמר לאחד הילדים :אם תהיה איזה התפתחות קטנה, תתקשר אלי מיד, או שתבוא תודיע לי מיד שאני אוכל להתפלל".

טוב, הוא מתפלל, מתפלל, ואתה יודע, כל דקה הוא חושב אולי עכשיו יבואו יקראו לי, אולי עכשיו יקראו לי. וזהו, נגמרה התפילה.

אומר, נגמרה התפילה, אני סיימתי, עליתי למחלקה. אני מגיע למחלקה, אני רואה את אשתי יושבת על המיטה.

אומר, אני חשבתי שצוחקים איתי בהתחלה. לא הבנתי, לא האמנתי. אמרתי, לא יכול להיות. אני מסתכל, אמרתי, אולי זה רגעים אחרונים, אולי מי יודע.

אני מתקרב ואז היא אמרה לי: "אני הייתי ברגעים האלו כמו מוות קליני. אתה זוכר מה שהיה במאורעות תרפ"ט? הייתה שם איזה בת אחת, ילדה אחת קטנה, שההורים שלה שניהם נהרגו. והבת הקטנה הזאתי הייתה יונקת. הביאו אותה הביתה אצלנו. לא היה מי שיטפל בה ואני טיפלתי בה."

"הבעיה שהיא לא רצתה לאכול. התינוקת הזאת, לא רצתה לאכול. וגם אני הייתי אחרי לידה, וגם מאוד חלשה. אבל יש פה תינוקת קטנה שגם לא אוכלת."

"והייתי צריכה להיות ערה יום ולילה כמעט. לטפטף לה בתוך הפה שלה עוד טיפה של חלב, עוד טיפה של חלב. והייתי תופסת תנומה בין זה לזה. ככה במשך שלושה חודשים, עד שאותה תינוקת התחזקה, ואז התחילה לאכול. אבל שלושה חודשים לא ראיתי שינה בעיניי."

"כשהייתי פה ברגעים האלו של הגסיסה, באו אליי ההורים שלה, הייתי 'למעלה', והם אמרו שהם התפללו עליי. איך ייתכן שאני מסרתי את נפשי על התינוקת שלהם, ועכשיו לוקחים את החיים של האישה הזאת, שהיא עדיין חצי צעירה? איך יכול להיות דבר כזה? לכן הבטיחו לנו שהיא תזכה להאריך ימים".

סיפר האבא: עבר אולי שבוע והאישה השתחררה מבית חולים וזכתה לאריכות ימים [הוא לא כתב כמה שנים היא חיה]. אבל אותו מעשה שהיא עשתה אז, שהיא שכחה אותו, נכון, אבל המעשה שהיא עשתה, מתוך המסירות נפש, הוא זה שהציל אותה - איזה דבר גדול זה.

איזה דבר גדול בן אדם זוכה שהוא יודע לעשות מעשים בהתאמצות. גם אם זה עובר, וזה חלף, המעשה הזה נשאר לך לנצח.

משנכנס אדר מרבים בשמחה. וכל בן אדם חייב להסתכל על מה שיש לו כדי להיות שמח. כולם מחפשים 'איך אני אהיה שמח?!'. אל תחפש הרבה. תסתכל רק עליך. תסתכל עליך מה שיש לך.

אתה יודע מה יש לך? עולמות, עולמות. רק תסתכל מה יש לך. אי אפשר לתאר איזה נחת זה לבורא עולם שאתה נמצא פה. כל שכן אם אתה מקיים מצוות. וכל שכן אם אתה עובד השם. זה כבר מדרגות.

המצווה הכי גדולה בתורה. הכי גדולה בתורה שיש. יותר מהכל. הכי ענקית שיש. שוקלת כ-610 מצוות. זה מצוות "וחי בהם". יש מצווה לחיות. זה המצווה הכי גדולה שבעולם.

שגם יגידו עכשיו פה לכולנו, שצריכים לחלל שבת על איזה יהודי אחד שהוא בגיל 100, וגם אם ניצל אותו, הוא יחיה רק עוד יומיים. זהו, עוד יומיים יחיה. אבל בשביל זה צריכים שכולם יחללו את כל השבת, כל כיפורים.

מה הלכה באמת? מחללים שבת! מחללים! מה לחלל שבת, בשביל איזה בן אדם שבקושי יחיה? ואם אותו בן אדם הוא צמח? בין כך ובין כך הוא לא שומע, הוא לא פה. בכל זאת מחללים שבת! מה, אבל 'שבת' ו'כיפורים' זה גבוה?! ואם צריך לאכול חזיר? תאכל חזיר! הכל מותר.

"וחי בהם" זה המצווה מעל כל המצוות כולן. חוץ מהשלוש של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. זה מעל 610 מצוות, כולן נמחקות בשביל מצוות "וחי בהם".

אז אם אתה זוכה לחיות, וואי איזה מצווה ענקית זאת. איזה מצווה! ואם אתה גם שמח בחיים שלך, המצוות יותר שמחות.

ואם אתה מקיים מצוות, בכלל מי מדבר על זה אפילו? בכלל מי כבר מדבר על זה? זה כבר גבוה מעל גבוה, אי אפשר לשער. ואם אתה עובד השם וכו' וכו' - וואי איזה שכר גדול. רק תתבונן, בן אדם מלא שמחה. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן ואמן.