שיעור 81

תצא מהקופסא... תפסיק לחשוב על עצמך!

פרשת כי תשא תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

1. ערך כל רגע של חיזוק רוחני

דרך המדרש על אסתר המלכה שזכתה למלוך על 127 מדינות בזכות שרה אמנו שחיה 127 שנים, הרב מלמד שכל פעולה קטנה של התחזקות רוחנית יש לה ערך עצום. שנה של חיזוק שווה מדינה, חודש שווה עיר, שעה שווה שכונה, דקה שווה רחוב, ושנייה שווה בית. אל לנו לזלזל בשום חיזוק קטן שהוא. בנוסף, חיזוק של הורה משפיע על הדורות הבאים - הנכדים והצאצאים.

2. לצאת מהקופסה - לחשוב על הזולת ולא על עצמנו

דרך הסיפור על מבחן הקבלה לתפקיד מנכ"ל בחברת יגואר, הרב מלמד כי היכולת לצאת מהקופסה ולחשוב על הזולת ולא על עצמנו היא יסוד מהותי בעבודת ה'. כאשר נשאלו המועמדים את מי יקחו ברכב כשיש רק מקום לאדם אחד - זקנה חולה, רופא שהציל את חייהם, או אשתם - רוב האנשים בחרו באחד מהם מתוך שיקולים אישיים. רק אחד חשב מחוץ לקופסה: "אני אתן את המפתחות לרופא, שייקח את הזקנה לבית החולים, ואני אשאר עם אשתי". זה מי שנבחר לתפקיד.

3. "מצוותיך" ולא "מצוותיי" - עשיית רצון ה' ולא רצוננו

הרב מדגיש את ההבדל המהותי בין קיום מצוות כי "כך טוב לי" (מצוותיי) לבין קיום מצוות מתוך רצון לעשות את רצון ה' (מצוותיך). כשאדם מתפלל "אחרי מצוותיך תרדוף נפשי", עליו לשאול את עצמו האם באמת מרגיש כך. אם אדם עושה מצוות רק כי זה טוב לו, או נוח לו, אין זה אמיתי. סימן להבדל זה: אדם שמחמיר חומרות בפסח אך בא לידי כעס - סימן שעושה זאת למען עצמו ולא למען ה'.

4. צורך מתמיד בסיעתא דשמיא

דרך הסיפור על היהודי שניקה את ביתו מחמץ מחג שבועות, אך בכל זאת מצא חצי פרוסת לחם במרק בליל הסדר, הרב מלמד שאין אדם יכול להצליח בלי עזרת ה'. יהודי זה חשב שהוא "לא צריך את אלוקים" כי הוא כבר עשה הכל לבד, ובכך בא לכדי גאווה. חז"ל לימדונו "אלמלא הקב"ה עוזרו - אינו יכול לו". לכן צריך אדם להתפלל לסיעתא דשמיא בכל דבר.

5. אמונה בכוחו של הבורא

דרך הסיפור על החייל החתן בעזה, שהאמין שאם אלוקים ירצה - הוא יצא משם למרות התנגדות המפקד, הרב מדגיש את כוח האמונה. החייל יצא בנס כשהתנדב לבדיקה רפואית חדשה, המחט "נשברה" בווריד שלו, והוא הוטס לבית החולים שם גילו שאין מחט והעניקו לו שבוע חופש. המפקד הודה שאם אלוקים רוצה - יש בידו הכוח. זוהי עבודת האמונה שעלינו לעבוד עליה, במיוחד לקראת חג הפסח שהוא חג האמונה.

הסיפורים בשיעור

רבי עקיבא מעורר את תלמידיו

כשהתנמנמו תלמידיו, דרש רבי עקיבא: "אסתר זכתה ל-127 מדינות בזכות שרה שחיה 127 שנים". הלקח: כל שנה של חיזוק - מדינה, חודש - עיר, שעה - שכונה, דקה - רחוב, שנייה - בית. אל תזלזל בשום חיזוק קטן, והשפעתו נמשכת לדורות.

מבחן המנכ"ל

חברת יגואר חיפשה מנכ"ל והציבה לגמר 150 מועמדים שאלה: "אתה נוסע בלילה ברכבך. בתחנה יש זקנה גוססת, פרופסור שהציל את חייך, ואשתך. במכונית יש מקום לאחד בלבד - את מי תיקח?"

רוב המועמדים בחרו באחד מהשלושה עם נימוקים אישיים. רק אחד ענה: "אתן את המפתחות לפרופסור שייקח את הזקנה לבית-חולים, ואני אשאר עם אשתי."

הוא התקבל לתפקיד כי "יצא מהקופסה" וחשב על טובת הזולת ולא על עצמו.

המנקה המושלם

יהודי ניקה את ביתו מחמץ החל מחג השבועות. אם היה ספק לגבי קיר - הרסו ובנה חדש. בליל הסדר מצא חצי פרוסת לחם במרק והתעלף.

הרב הסביר: "אתה חשבת שאתה לא צריך את עזרת ה'. חז"ל אומרים: 'אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו'. אלוקים הראה לך שבלי עזרתו - אינך יכול."

החייל, המפקד והמחט

חייל שהתחתן לפני שלושה שבועות, לחם חודשיים בעזה. בהפסקה ביקש מהמפקד רשות ללכת לאשתו לחצי יום. המפקד סירב בלעג: "אפילו אלוקים שלך לא יעזור לך."

השיב החייל: "אם אלוקים יתערב, אצא מכאן בין אם תרצה או לא."

שעה לאחר מכן, מחט רפואית "נתקעה" כביכול בווריד שלו והוא הוטס לבית חולים. שם התברר שאין מחט, והוא קיבל שבוע חופש.

כשחזר, הודה המפקד: "באמת, עד אלוקים! אם הוא רוצה - אינני יכול להתערב."

תמלול השיעור

משהו על פורים. לא, לא קשור לפורים, אבל זה מדרש שמובא בפורים. מעשה שהיה רבי עקיבא דורש וביקשו העם להתנמנם. חלק מהעם התחילו להתנמנם. אז רבי עקיבא נתן להם דרשה. יצא, אמר, "אני אגיד לכם משהו", כדי לעורר את הציבור.

מה אמר להם? בזכות מה זכתה אסתר למלוך על 127 מדינות? בזכות שהיא בת בתה של שרה אמנו, שהיא זכתה לחיות 127 שנים. בזכות זה תבוא בת בתה אסתר, תמלוך על 127 מדינות. איזה יופי. אם הייתי שומע את זה מרבי עקיבא, הייתי במקום נרדם. אם עד עכשיו הייתי מתנמנם, הייתי נרדם.

מה? איך אתה מתעורר מזה? אם היה מספר את זה בדיחה, זה היה יכול לעורר אותי. דבר כזה, מה מעורר? את השאלה הזאת שואל אותה בעל חידושי הרים, שואל את השאלה הזאת, הוא מתרץ ככה. הוא אומר, תראה, חז"ל באו לגלות פה יסוד גדול. אתה יודע, שרה אמנו, על כל שנה שהיא עבדה, בזכות זה בת בתה זכתה למדינה אחת.

על כל שנה של חיזוק, זכתה לעוד מדינה. יוצא שעל כל חודש של חיזוק, אז היא זכתה לעיר. על כל שעה של חיזוק, היא זכתה לשכונה. על כל דקה, זכתה לרחוב. על כל שנייה, זכתה לבית. זה לא היה ביום אחד מדינה.

לא, זה היה חיזוק שהתמשך והתמשך, ואז בסוף, בסוף, בסוף, אחרי שנה שלמה, נוצרה מדינה. העם ביקשו להתנמנם. מה הכוונה מתנמנם? מתנמנם בחז"ל, זה לא הכוונה בן אדם שיושן. לא. "דקרו ליה ועני" [כשקוראים לו הוא עונה]. הוא ישן ולא ישן, רק לא ידע להדיר סברה. סברה הוא לא יודע להגיד. אבל אתה מדבר איתו, הוא עונה הכל.

נו, אז מה זה מתנמנם? זה בן אדם שאני לא רוצה לטרוח. בשפה שלנו, רק לזרום כזה, לזרום, לא רוצה לעשות שום דבר.

אמר להם רבי עקיבא, "אתם רוצים להתנמנם? לא! תתחזקו!". נו, מה אתה תרוויח? אם אני מתחזק, כמה כבר אני יכול להרוויח? אתה יכול להרוויח שנייה? שנייה זה בית. אתה יכול להרוויח דקה של חיזוק? הדקה הזאת זה רחוב. חודש, זה עיר שלמה. לא, אל תזלזל בשום דבר.

בנוסף, אתה צריך לדעת שכל מה שאתה בתור אבא מתחזק, זה משפיע הלאה, קדימה. אל תחשוב שהחיזוק שלך הוא חד פעמי. והוא רק שלך. חיזוק שאבא מתחזק זה חיזוק שמתקדם, משפיע על הנכדים, על הנינים, על הצאצאים.

זה מה שרבי עקיבא בא להגיד להם פה בחיזוק הזה. וזה עכשיו הימים האלו, ימים שמפורים עד פסח, ימים שצריכים באמת חיזוק. צריכים חיזוק, צריכים להתחזק בהרבה דברים, צריך להתחזק. אבל כל מה שאתה מתחזק, כל מה שבן אדם באמת לוקח את עצמו ומתחזק, באמת נותן לו הרבה כוח.

אני רוצה לספר איזה מעשה, איני יודע אם המעשה הזה היה במציאות, אבל כתוב שהוא היה במציאות. אבל בואו נספר אותו כמו שכתוב.

היתה חברת מכוניות שקראו לה יגואר. לא יודע מה זה, אבל זה נשמע איזה מכוניות ברמה. זה נשמע, לא יודע בדיוק מה זה המכוניות האלו, אבל זה נשמע משהו ברמה גבוהה. חיפשו מנכ"ל לחברה.

חיפשו מנכ"ל לחברה. כתבו את כל מה שהם רוצים שיהיה לו - איזה תואר, ניסיון וכולי, כל מה שצריך. מה הם נותנים? הם נותנים משכורת 30,000 דולר בחודש. הם נותנים מכונית חדשה, נותנים דלק על חשבונם, נותנים גם חופשות בחוץ לארץ, פעמיים בשנה. נותנים שפע גדול.

מי שמרגיש שיש לו את זה, שישלח קורות חיים. שלחו 500 אנשים קורות חיים. הבוס של החברה אומר, "תשמע, אני מכל אלו אני צריך אחד לבחור. מה, אני עכשיו מתוך 500 אני יכול לבחור אחד?" אמר למזכירות, "תבררו לי, תעשו שאלות, תשאלו את כל המועמדים, תשאלו, תראו מי באמת, באמת אריה, שנוכל לבחור בו כמנכ"ל. מי שלא, אז תורידו אותו מההתחלה, שבכלל לא יבוא".

כל הבירורים לקחו איזה תקופה, נשארו 150 אנשים. 150, כל אחד בפני עצמו, מיוחד מאוד מאוד. מאוד מיוחד, כל אחד באמת מיוחד. לא יודע מה לעשות. הבוס של החברה, אסף את כולם, התקשר לכולם, אמר להם לבוא לראיון, 12 בצהריים.

12 בצהריים הגיעו האנשים. אחד הגיע ברבע ל-12, עשרה, חמישה, 12 אנשים הגיעו. כל אחד שואל את השני, "למה באת לפה?" אומר, "באתי לראיון". אומר, "גם אני באתי לראיון". אומר, "גם אתה באת?".

"מה, הבוס הזה של החברה, מה הוא נורמלי? מזמין פה את כולם לראיון?" אחרי אולי איזה רבע שעה, היה רמקול, אמר לכל אלו שהגיעו להיכנס לתוך האולם, אולם הכנסים של המקום. המנהל רוצה לדבר עם כולם. כשנכנסו כולם וישבו, הבוס הגיע, אומר, "תשמעו, בררתי פה על כולם. כל אחד פה ראוי להיות באמת המנכ"ל של החברה. אבל אחרי הכל, אחרי הכל, אני חייב לבחור בן אדם אחד".

"אין לי, אני לא יודע, אני לא יודע איך בוחרים את זה. אז אני הבאתי דף עם שאלה אחת. בשאלה הזאת צריך לענות עליה, אבל הנימוק של התשובה חובה. הנימוק של התשובה, לא רק התשובה, אתה חייב גם לנמק. תסביר גם למה אתה עונה את התשובה הזאת".

מה השאלה שהייתה בדף? "אתה נוסע, אתה נוסע במכונית יגואר, 12 בלילה, כבישים ריקים. אין אף אחד, אין אף אחד בכביש. אתה נוסע, אתה רואה בתחנה של האוטובוס, שלוש דמויות. אתה מתקרב, אתה רואה, הראשונה זה אישה זקנה, חולה, עומדת למות כל רגע. ואתה חייב מיד להציל אותה".

"הדמות השנייה זה איזה פרופסור אחד שהציל לך את החיים שלך. עברת איזה ניתוח קשה מאוד, והוא לקח עליו את כל האחריות שתצא מזה נקי, ובאמת יצאת מזה נקי, אפילו ששום רופא לא נתן שום סיכויים. והוא עומד שמה מחכה שמישהו ייקח אותו הביתה. והדמות השלישית זאת אשתך".

"יש אצלך באוטו רק מקום אחד. את מי אתה לוקח? זו השאלה".

חילק את הדפים. כל אחד צריך לכתוב את התשובות. [אם היה זמן, הייתי שואל אתכם מה עושים. אבל אין זמן. אז אני אגיד לכם, מה אנשים כתבו].

מאה אנשים מתוכם, כתבו: "אני הייתי לוקח את הזקנה לבית חולים מיד דחוף". למה? כי ערך החיים גבוה מעל גבוה. הכל נכון, נכון שאני חייב הכרת הטוב לרופא ואני חייב, ואשתי פה, אתה נכון. הכל נפלא, אבל ערך החיים גבוה מעל גבוה, חייב להציל חיים.

חלק מהאנשים כתבו: "תשמע, לזקנה הייתי יכול להזמין אמבולנס ואני חייב הכרת הטוב לרופא. אחרי הכל, הכרת הטוב זה מידה שהיא נמצאת בתוכנו בכל החיים שלנו".

חלק מהאנשים כתבו: "אני לוקח את אשתי. אם אני לא אקח אותה, אני לא מגיע הביתה אחר כך". אני צריך לקחתי את אשתי, כאילו, אחרי הכל.

אחד ענה תשובה נכונה, וזה בשבילנו.

אחד ענה: "אני הייתי יוצא מהאוטו, נותן את המפתחות לרופא, קח את הזקנה לבית חולים והייתי נשאר עם אשתי". אמר לו המנכ"ל, "אתה יצאת מהקופסה, כמו שאומרים. יצאת מהקופסה, אתה תהיה המנכ"ל של החברה". בזה הוא בחר בו.

מה המסר בשבילנו? מה המסר שאנחנו רוצים בו בשבילנו? וזה, אני אומר לכם, יסוד גדול מאוד מאוד בעבודת השם. מאוד גדול בעבודת השם, יסוד מאוד גדול.

כל אלו שחשבו, "אני חייב להציל את האישה הזאת הזקנה". אלו שחשבו, "אני חייב הכרת הטוב" - תגיד לי, למי עושים את זה? בשבילי. "אני לא יכול לראות אישה זקנה מתה. לא יכול לראות דבר כזה. לי כואב, אני לא יכול, אני לא יכול".

"אני לא יכול שלא להכיר טובה לבן אדם. מפריע לי, לי זה מפריע, זו בעיה שלי". תגיד, מתי אתה תצא מהקופסה ותפסיק לחשוב על עצמך? מתי תצא - אתה לא בתמונה בכלל. אתה לא בתמונה. מתי תצא - תחשוב על מישהו אחר. רק אחד מתוך כל ה-150 חשב על מישהו אחר.

איפה היה הניסיון הזה? בפורים שלנו שהשנה [תשפ"ה] חל ביום שישי. איזה ניסיון גדול זה היה. פעם בשנה יש פורים. מה? מה? אני לא מבין את אלוקים. כבר זמן להשתחרר.

מה אתה תוקע אותי בשבת הזאת עכשיו? הביא את השבת, תקע אותנו. למה? למה? למה? בוא נשתחרר, בוא נשתה. אבל עוד מעט תגיע שבת. עזוב אותך בשבת, יאללה סע. זה אנשים שחושבים על עצמם.

אם אתה לוקח את המצוות שהן שלי, "אני מקיים את המצווה בלי קשר לאלוקים. אני עושה כי לי זה טוב. לא אכפת לי מה אלוקים חושב. לי זה טוב, אני עושה את המצוות". אה, שמה, הכל נחמד, אבל זה לא מה שהשם רוצה ממך. השם רוצה שתצא מהקופסה, תתחיל לחשוב על מה אלוקים רוצה ממך.

עוד מעט יגיע הניסיון הזה בליל הסדר. ליל הסדר חל במוצאי שבת. תגיד, מה אתה עושה בשבת? אוכל חמץ? לא אוכל חמץ? מה יהיה? איך יהיה? אם אתה יוצא מהקופסה ואתה חושב מה אלוקים רוצה, לא מה אני רוצה אני. מה אלוקים רוצה ממני? אה, אם אתה יודע מה אלוקים רוצה ממך, הכל מסודר.

ראיתי בנוסח התפילה, משהו שתפס אותי מאוד. כל פעם אומרים בתפילה "ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי". ריבונו של עולם תזכה אותנו שאחרי מצוותיך תרדוף נפשי. כל אחד מתפלל שלוש פעמים ביום. מתי אתה מרגיש שאחרי מצוותיך תרדוף נפשי? לא מרגישים את זה, לא מרגישים.

אתה יודע למה? כי אנחנו תמיד "אחרי מצוותיי", אין "מצוותיך". אם זה היה "מצוותיך - [אז] תרדוף נפשי", בטח תרדוף נפשי. אבל אנחנו לא מרגישים "מצוותיך", מרגישים "מצוותיי". כל בן אדם עושה מה שלי טוב. אני עושה שלי יהיה טוב.

בסדר, צריך גם לתת הרגשה טובה לאלוקים. אבל אני עושה מה שלי טוב. אה, "אחרי מצוותיי", אז איך אתה רוצה "תרדוף נפשי"? אבל אם אתה תצא מהקופסה ותחשוב על מה שאלוקים אומר, "מצוותיך", אה, "מצוותיך", בטח "תרדוף נפשי". מה השאלה בכלל? פה מגיע הכל.

לכן כל החיים שלנו, ובפרט עכשיו שמגיע כל הניסיונות של הניקיונות, ומגיע כל הניסיונות של הקניות והחג הזה וכל... עד שתגיע אל הסדר. אם אתה לוקח את זה כ"מצוותיך", לא "מצוותיי", לא מה שטוב לי. תסתכל מה כתוב בהלכה, תצא מהקופסה. אני רוצה לדעת מה אלוקים מצווה ממני.

אתה יודע, זה מאוד קל, זה מאוד נחמד, אבל אם אתה מרגיש "לא, זה המצוות שלי...". המצוות שלי - לא שווה כלום.

לכן אמר הרב זילברשטיין [אני חושב ששנה שעברה הוא אמר את זה]: "כל החומרות שבן אדם יחמיר בפסח, אם מחמת חומרה אחת הוא יבוא לכלל כעס בבית - לא שוות כל החומרות שלו".

למה לא שווה? אני לא מבין, למה לא שווה? למה לא? כי סימן שאתה עושה את כל המצוות "מצוותיי", לא "מצוותיך". כי אם אתה עושה מה שאלוקים ציווה עליך, זה לא בא לכלל כעס, לא מגיע לכלל כעס. מתי שאתה עושה רק דברים מה שלי טוב... אם מישהו עושה משהו לא טוב, אז מיד מתפרץ בכעס. זה סימן שזה גרוע מאוד. לכן בן אדם צריך להיות מאוד מאוד חכם. מאוד חכם. בפרט עכשיו.

אני כל שנה מספר גם את הסיפור הזה, זה בשבילנו, על אותו יהודי שהיה מנקה את הבית שלו לפסח מחג שבועות. מחג שבועות היה מנקה את הבית שלו לפסח. לא מעכשיו. אנחנו מנקים מעכשיו. מחג שבועות, שהיה, הוא כבר מנקה את הבית שלו לפסח. אם יש חשש ספק ספקא, אפילו לא מתהפך, ואולי על הקיר, מוריד את הקיר, בונה קיר חדש. אין, אין, הכל. אתה יודע, אין אפילו אבק של חשש של אבק של חמץ. גם לא יהיה.

קיצור, אז בליל הסדר אחד, שולחן עורך, אשתו הביאה לו מרק. הוא מסתכל בתוך המרק, הוא רואה חצי פרוסת לחם. לא ספק לחם - לחם. בתוך המרק שלו. בליל הסדר. במקום הוא התעלף. במקום, הוא התעלף. במקום, שפכו עליו ארבע כוסות, חרוסת, מלח. אין, מתעורר. רואה את הלחם, קם, בוכה, מתעלף.

טוב, רץ לרב. אמר, "אני לא יכול, ככה אני לא יכול להמשיך לסדר". רץ לרב שלו, אמר לרב שלו, "לא מבין, מה? איך יכול להיות? מילא אותו בן אדם שמנקה את הבית שלו לפסח שבוע לפני פסח, נו, יהיה לו פרוסה, מגיע לו. אחד שבועיים, אחד חודש, מילא. אבל אני שנה שלמה מנקה הבית לפסח, איך ייתכן שבליל הסדר - לחם?".

אומר לו הרב שלו, "תשמע, חז"ל אומרים: 'אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו'. אל תחשוב שזה בתור פתגם. לא, חז"ל באו להגיד: אם השם לא עוזר, אינו יכול. לא יכול. אין מציאות".

"אתה חשבת, מי צריך סיעתא דשמיא? מי שמנקה את הבית שלו לפסח שבוע לפני פסח? הוא צריך סיעתא דשמיא שהשם יעזור לו. מי שמנקה שבועיים, חודש לפני פסח, גם צריך סיעתא דשמיא קצת. אני שמנקה את הבית שלי מחג שבועות, אני לא צריך את אלוקים. אני יכול להסתדר גם בלי אלוקים".

אמר לו אלוקים, אתה רוצה להסתדר לבד? בסדר, תסתדר. בליל הסדר בצלחת שלו חצי פרוסת לחם. כל זה כדי שתלמד: אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו. אינו יכול. לכן צריך כל דבר שבן אדם עושה, צריך להתפלל שיהיה סיעתא דשמיא.

אני מסיים, חג פסח מגיע וכל המהות של החג הזה זה חג של אמונה. וצריך להתאמן באמונה עכשיו. עכשיו זה זמן שיש מלא ניסיונות, אז צריך להתאמן באמונה עכשיו.

אני אספר סיפור, ובזה מסיים. סיפר לי דוד שלי, הרב רפאל כהן, לא של צפת, של טבריה. הוא המנכ"ל של הכשרות של כל טבריה. הוא אומר שזה סיפור שהתפרסם. אני לא שמעתי אותו, אבל הוא אומר שהסיפור הזה מפורסם.

הוא אמר שכשפרצה מלחמה בשמחת תורה, לקחו את החיילים, שלושה חודשים היו בתוך עזה. הם לא יצאו. ככה כבר סיפרתי לכם גם בשם האחיינים של הרב לוינשטיין. ככה גם הוא סיפר. שלושה חודשים לא יצאו מעזה.

היה איזה חייל אחד, שלושה שבועות אחרי החתונה גייסו אותו לצבא. עבר חודשיים מאז, חודשיים מהלחימה. היה איזה הפסקה של איזה כמה שעות, כמה שעות של הפסקה של מנוחה. אז הוא בא לקצין, אמר לו, "תשמע, אני התחתנתי לפני שלושה שבועות. אתה יודע, אני חתן, מהחתונה לקחו אותי למלחמה. תעשה טובה, אני רוצה ללכת חצי יום, רק ללכת לראות את אשתי, לחזור, להגיד לה שלום, אשתי כלה ואני לא יודע מה לעשות".

אומר לו הבן אדם, "מה אתה מדבר? אף אחד לא יוצא מפה. כל המחבלים מחכים רק מתי אנחנו רק נירגע ואז הם יתנפלו עלינו. אף אחד לא יוצא מפה". "תשמע, אני אומר לך - חצי יום, חצי יום אני יוצא, ואני חוזר". "שום דבר, אתה לא יוצא מפה עכשיו".

הוא רואה אותו שיש לו גם כיפה על הראש. "אתה יודע, אפילו יבוא אלוקים שלך לא יעזור לך. גם אלוקים שלך יבוא לפה, יגיד לך בוא תצא מפה, אתה לא תצא מפה".

אומר לו החייל, "אל תערב את אלוקים, כי אם אלוקים שלי מתערב אני אצא מפה. תרצה או לא תרצה. תדע לך שאם אלוקים שלי מתערב, אני יוצא מפה".

אומר לו, "יבואו לך 10 אלוקים כמוך, אתה לא יוצא". אמר לו, "בסדר".

סיפר, אולי עבר שעה וחצי. שעה וחצי עבר. איזה מסוק ירד. מסוק ירד. אמרו זה צוות של חיל רפואה. חיל רפואה הביא להם מכשירים חדשים שאפשר להציל חיים בתוך שדה קרב.

עכשיו, אחד הדברים שמצילים, משהו חדש שאין אותו בנמצא, זה משהו שיצרו אותו עכשיו, זה מזרק שיש לו גם צג דיגיטלי שבודק לבן אדם את סוג הדם שיש לו. הרי אם אתם עכשיו תתנו לו, נגיד, אחד שיש לו דם B, תתנו לו דם O, במקום מת. במקום מת.

עכשיו בבית חולים אפשר לבדוק את סוג הדם. בשדה קרב אין איך לבדוק. יצרו עכשיו מחט מיוחדת, כאילו מזרק מיוחד שמכניסים לווריד. במקום זה עושה את הבדיקה ומגלה איזה סוג דם יש לבן אדם.

שואל את אחד החיילים, "מי מוכן שאני אעשה עליו ניסוי ראשון?". קם החתן הזה אמר, "אני הראשון, אני, תעשה הניסוי".

הוציא את המזרק, קשר לו חוסם עורקים על הזרוע, אמר לו: "תסגור ותפתח את היד עד שיתנפח הוריד". לקח את המחט, הכניס את המחט בתוך הווריד. טוב, רואה את התוצאה של המזרק החדש הזה, וסיים, מוציא את המזרק.

איך שהוא מוציא את המזרק, הוא רואה שהמחט עצמה לא יצאה, נשארה שמה. נכנסה בתוך הוריד.

נכנס ללחץ, אומר לו, "וואי, איזה אסון. חייב להטיס אותו דחוף לסורוקה". חבשו לו את זה, באיזה אופן כזה כדי שהמחט לא תעבור, העבירו אותו במסוק לבית החולים סורוקה.

מגיע לסורוקה, הוא מקבל טלפון מהקצין שמה, זה שאמר לו שאלוקים לא יכול להתערב.

אומר לו הקצין, "אל תשאל, המחט נפלה על הרצפה! מצאתי אותה כאן על הרצפה, היא בכלל לא נכנסה לך בווריד". אמר לו, "מדהים! אבל מה אני יכול לעשות, הרופא כאן אומר שחייב לעשות צילום לבדוק".

באמת עשו צילום - אין מחט! אז הוא אומר לרופא שם, "תשמע, אני חתן, אני רוצה להשתחרר קצת, ללכת לאשתי". אומר לו הרופא, "תראה, ממילא להחזיר אותך עכשיו אני לא יכול להחזיר אותך, אז לך לאשתך. יש לך עכשיו שבוע חופש. אתה משוחרר, לך".

ההוא אומר, כשחזרתי אחרי שבוע, אמר לי הקצין, "באמת צדקת... עד אלוקים! אני לא יכול להתערב עם אלוקים. אם הוא רוצה, עם מחט בלי מחט, שלף אותך, ושלח אותך לאשתך". פלא פלאים.

זאת העבודה שלנו. כל העבודה שלנו עכשיו עד שמגיע אל הסדר, שזה שיא האמונה. צריכים לעבוד על זה. אין משהו שמגיע ממילא. כל דבר צריך לעבוד להגיע באמת לאמונה. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.