שיעור 83

זכות שבת קודש וחשיבות המעשים שלנו

פרשת ויקהל תשפ"ה

שיעור נוסף שנמסר במוצ"ש ויקהל במקום הרב יעקב עמאר

רעיונות מרכזיים

1. קדושת השבת גדולה מבניית המשכן

הרב מסביר את הפסוקים הראשונים בפרשת ויקהל המזכירים את איסור השבת בסמוך למצוות בניית המשכן. רש"י מסביר שזה בא ללמד חידוש - שבניית המשכן, למרות גדולתו, אינה דוחה את השבת. למרות שהמשכן הוא מקום השראת השכינה ומכפר על עוונות דרך הקרבנות, התורה באה ללמד שכל הקדושה שהיינו יכולים להרוויח מבניית המשכן בשבת, אפשר להשיג ממצוות שמירת השבת עצמה. השבת משרה שכינה בכל עם ישראל ומביאה קדושה עצומה.

2. כוחה של השבת - סיפור פלא

הרב מספר את סיפור התינוק של משפחת פינטו שנחנק ומת ערב שבת. הוריו שמרו על השבת ולא ציערו אותה, ובזכות זאת התרחש נס ובמוצאי שבת התינוק חזר לחיים. תינוק זה גדל להיות הרב חיים פינטו רבה של אשדוד. הסיפור ממחיש את העוצמה האדירה של שמירת השבת, שיש בכוחה אפילו להחיות מתים.

3. הערך הגדול של פעולות קטנות

דוד המלך ביקש מהקב"ה שאנשים יעריכו את ספר תהילים כמו שמעריכים את מסכתות נגעים ואוהלות. מדוע דווקא נגעים ואוהלות? כי במסכתות אלו רואים כיצד מילה אחת של כהן ("טמא") יכולה להשפיע על חיי אדם שלמים, או כיצד כזית קטן של מת (בערך 10 גרם) גורם לטומאה שמשפיעה על בניין שלם ועל כל תכולתו. כך רצה דוד שאנשים יבינו שגם מילה אחת בתהילים יכולה להשפיע בעולם השפעה אדירה.

4. יוקר המעשים הקטנים - הנשיאים והמן

הגמרא מסבירה שהנשיאים קיבלו את אבני השוהם והמילואים או עם המן או בענני הכבוד. הרב שואל: מה זה נקרא "הביאו"? אם הם ירד עם המן? הוא מסביר שכאשר היו אבנים במנת המן, הנשיאים קיבלו פחות אוכל (כ-50 גרם פחות) והם ויתרו על זה. ויתור זה נחשב ל"הבאה" למרות שלכאורה זה מעשה פסיבי. כמו אדם שמקפיד לקבל פיצה שלמה ומתרעם על חתיכה קטנה שחסרה - כך מראה שהם העריכו כל פרט ופרט.

5. כוחו של רגע אחד - סיפור מתקופת השואה

הרב מרדכי נוייגרשל מספר על ניצול שואה בן 80 שהצטרף למסע לפולין. כשהגיע לתא הגזים, האיש בירך "שעשה לי נס במקום הזה". הוא סיפר שבמלחמה הוכנס עם עוד תשעה בחורים לתא גזים, ובעוד חלק אמרו וידוי, הוא וקבוצתו החלו לומר פרק תהילים. באורח פלא, התא נפתח והם הוצאו לפרק משאית. עבודתם היתה כה טובה שהגרמני חס עליהם והשאירם בחיים. 60 שנה של חיים - בזכות פרק תהילים אחד.

6. משמעות מצוות מחצית השקל

התורה מצווה "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כלומר שגם העשיר יתרום רק חצי שקל. מדוע? כי העשיר לא מעריך חצי שקל, והתורה באה ללמד שדווקא בחצי שקל הזה קונים קורבנות ציבור המכפרים על כל כלל ישראל. זוהי הדגשה נוספת על ערכה של פעולה קטנה שנראית חסרת חשיבות - דווקא היא יכולה להשפיע השפעה אדירה.

הסיפורים בשיעור

1. 1. נס התחייה של התינוק

סיפור על תינוק (לימים הרב חיים פינטו) שנחנק ומת ערב שבת, והוריו (הרב משה אהרון פינטו ואשתו) שמרו על קדושת השבת ולא דיברו על כך, ובמוצאי שבת התינוק קם לתחייה.

2. 2. הקצין הרוסי והקידוש

סיפור על רב משה מנחם מנדל שערך קידוש כשפרצו חיילים רוסים לביתו, והקצין בראשם פרץ בבכי כי הקידוש הזכיר לו את ילדותו כיהודי. בסופו של דבר הקצין חזר בתשובה ועלה לארץ.

3. פרק תהילים ששים שנות חיים

סיפור שמספר הרב מרדכי נוייגרשל על אדם מבוגר ששרד את השואה, שהיה בתא גזים וברגעי הסכנה אמר פרק תהילים, ואז באופן פלאי פתחו את הדלת להוציאם לעבודה, וכך ניצל. 60 שנה לאחר מכן חזר למקום להודות לה'.

4. דוגמת הפיצה והטיפ למלצר

לא סיפור ממש אלא משל על אדם שמזמין פיצה ומגלה שחסרה חתיכה קטנה ששימשה כטיפ למלצר, והוא מתרעם על כך - כמשל להערכת דברים קטנים.

תמלול השיעור

בפרשת ויקהל מוזכר את כל מעשה המשכן. אבל הפסוקים הראשונים של פרשת ויקהל: "ששת ימים תעשה מלאכה. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". זהו, וזה הסיפור.

מה זה קשור פה לסוגיה שלנו? אין שום קשר למלאכת המשכן. כותב רש"י במקום, באתי ללמד אותך חידוש. שלא תחשוב שבניין בית המשכן דוחה שבת. באתי להגיד לך, נכון, משכן זה דבר גדול, אבל לא דוחה שבת.

זאת אומרת, שהייתה הוה אמינא שידחה שבת. למה הייתה הוה אמינא שידחה שבת? כי המשכן זה משהו גבוה מאוד.

דבר ראשון, משכן משרה שכינה בעם ישראל. מה אתה משווה את עם ישראל עם בית המקדש, מול עם ישראל בלי בית המקדש? זה עולם אחר לגמרי.

בנוסף, חז"ל אומרים, כל פעם שהקריבו קורבן של שחר, כיפר להם את כל העוונות של הלילה. וכשהקריבו את הקורבנות של בין הערביים, כיפר את כל העבירות של היום. אתה יודע מה זה משכן? אתה יודע איזו עוצמה יש למשכן? מכפר לך את כל העוונות שיש.

בנוסף, יש לשאול כמה אנשים כבר עבדו בתוך המשכן? 20 או 30 אנשים? מקסימום 100 אנשים, הרי לא כולם עבדו. אולי 100 אנשים עבדו.

אם כך אני לא מבין. אז ש-100 אנשים יעבדו גם בשבת. אתה יודע איזה קדושה תהיה בעם ישראל? מה כל כך נורא שסך הכל כמה אנשים יבנו את המשכן גם בשבת, ועל ידי זה נרוויח משהו כזה גבוה של השראת שכינה במשכן.

אלא שבאמת התורה באה להגיד לנו פה - תדע לך, כל מה שאתה חושב להרוויח בקדושה של המשכן, אפשר להרוויח את זה בשבת.

אתה אומר, בוא נדחה את השבת כדי לזכות לדברים אחרים. לא, לא! להיפך - באתי להגיד לך שהקדושה שאתה אומר לי שמכפרת על כל העוונות וכל העניינים, אפשר לעשות את זה על ידי שבת קודש.

על ידי שבת קודש אפשר לעשות כל מה שאמרתי לך עכשיו. את כל הקדושה הנוראה שאמרתי לך אפשר לעשות אותה בשבת קודש.

סיפר הרב משה אהרון פינטו [הבן של רבי חיים פינטו השני]. הוא סיפר על הבן שלו כשהיה תינוק, אולי בגיל חודשיים שלושה, האימא נכנסה להניק אותו בערב שבת לפני השקיעה. היא נכנסה, והיא רואה שהתינוק הקיא בעריסה, והשם ירחם נחנק ומת. היא נוגעת בו ורואה שהוא קר, זאת אומרת שהוא כבר מזמן נחנק ומת, התחילה לצעוק.

אומר לה בעלה: "מה את צועקת? ערב שבת, עכשיו בכל מקרה אי אפשר לקבור אותו. סתם כל השכנים יצטערו. תכסי אותו, שימי אותו בתוך המחסן, מוצאי שבת נסתדר איתו".

באמת ככה היה. כל השבת, סגרה את הפה שלה שלא לדבר מילה. והרב משה אהרון פינטו היה שר שירי שבת, וכשהיה יוצא, אמר לכולם שבת שלום. כל השבת התנהג כאילו לא קרה כלום. במוצאי שבת כשהוא חזר, עשה הבדלה, אמר לה: "עכשיו תיכנסי אל החיים".

היא נכנסת, היא רואה את התינוק בוכה. איך יכול להיות?! עכשיו היא התחילה לבכות - בוכה, בוכה. היא אומרת: אני לא סיפרתי לבעלי. אבל אני בשבת כבר נכנסתי למחסן, אמרתי אולי יהיה נס, אבל לא, ראיתי שהוא קר - מת. פתאום במוצאי שבת הוא בוכה. מהתרגשות לא הפסיקה לבכות.

שאלה הרבנית את בעלה, את הרב משה אהרון פינטו: "מה? איך יכול להיות?", אמר לה: "תדעי לך, לשבת יש כוח של תחיית המתים. בזה שלא ציערת את השבת, ידעת להתאפק, הזכות הזאת היא החייתה אותו".

מי זה התינוק הזה? זה רבי חיים פינטו שליט"א (רבה של אשדוד, ואביו של רבי יאשיהו פינטו). זה התינוק הזה. פלא פלאים כוחה של שבת.

לך נראה - אני יכול להרוויח עולמות על ידי המשכן. אומרת לך התורה - בוא תנסה להרוויח על ידי שבת קודש. זה משרה שכינה בכל עם ישראל.

הרעיון הוא חזק מאוד. ככל שהשבת אצלנו היא שמחה ושמורה וטובה - היא משפיעה קדושה שאי אפשר לתאר אותה.

דוד המלך ביקש מריבונו של עולם (מדרש תהלים א): תזכה אותי שפרק תהילים שבן אדם קורא, יהיה כמו נגעים ואוהלות.

אתם יודעים מה? אם אני אחבר ספר, אני לא הייתי רוצה שיהיה כמו נגעים ואוהלות. מתי פעם מישהו למד נגעים ואוהלות? אני הייתי מעדיף שיהיה כמו בבא קמא. שהספר שלי יהיה כמו בבא קמא, בבא מציעא, קידושין. כל הישיבות לומדים את זה. מה אני צריך להיות נגעים ואוהלות? מי כבר לומד נגעים ואוהלות? ודוד המלך כל כך, רוצה לזכות שהתהילים יהיה דוקא כמו נגעים ואוהלות.

אז בואו נסתכל מה יש בנגעים? נגעים, אתה יודע, יבואו 100 תלמידי חכמים, יראו את הנגע בבית, או שיראו את הנגע בבן אדם, 100 אנשים יגידו לו 'טמא' - לא יעזור. כל עוד שהכהן לא מגיע, לא טמא. אפילו אם הכהן הזה לא יודע כלום, כהן עם הארץ. עכשיו הכהן הזה בא ואומר לו 'טמא' או 'טהור', רק בזה הוא נטמא או נטהר.

בוא נגיד שהוא אומר 'טמא'. אתה יודע, על המקום, הבן אדם הזה לוקחים אותו ישר לרבי חוצפית המתורגמן. שמה, בונים לו אוהל מחוץ לעיר. לכמה זמן? רק השם יודע לכמה זמן. עד שיתרפא מהנגע. זה יכול להיות חודש, חודשיים, יכול גם להיות עד סוף ימיו. אין מה לעשות. עם אשתו, בלי אשתו - זאת עוד סוגיה. מה שבטוח שזה ללא הילדים. אשתו זה שאלה, אבל עם הילדים בטוח לא. על מה זה? על זה שהכהן אמר לו מילה אחת - 'טמא'. תראה איזה אסון מילה אחת עשתה.

דוד המלך אומר: תשמע, אנשים קוראים תהילים. האם הם מעריכים מה זה מילה אחת בתוך התהילים? לא! לא מעריכים. בן אדם אומר, אמרתי פרק תהילים, תגיד לי, האם השפעתי בבריאה? איזה השפעה... לא עשית כלום.

"ריבונו של עולם, אני רוצה שהתהילים שלי יהיה כמו נגעים, שאנשים יבינו שמילה אחת, תראה מה היא עושה".

מה זה אוהלות? אם יהיה כזית של מת במקלט של בניין 100 קומות, כמה זה כזית של מת? משהו כמו 30 גרם [לפי הרב מאזוז שהולכים לפי נפח, זה משהו בגודל של קופסת גפרורים, אז זה עשר גרם. מה זה עשרה גרם? כלום!]. דבר כזה נמצא בבניין למטה. 100 קומות. מה קורה עם כל האנשים בבניין? אדוני, לך למקווה, תטבול. יום שלישי תעלה לירושלים, יזו עליך מי חטאת. תחזור בחזרה לצפת. בשביעי תחזור תעלה בחזרה לירושלים, יזו עליך, ואחר כך תהיה טהור".

אתה חושב שבזה זה נגמר? כל המזרונים למקווה. אדוני, כולם למקווה. אתה חושב רק המזרונים? כל הכיסאות, כל השולחנות, כל מה שקצת זז בבית, אדוני, הכל למקווה [לא יודע מה עושים עם הספרים, אבל כל שאר הדברים הכל הולך למקווה].

בשביל מה? כי מצאו למטה במקלט 30 גרם של בשר. תגיד, זה נשמע לך נורמלי? אתה יודע איזה עבודה זה עכשיו? אני רוצה שכל אחד רק ייקח את שני המזרונים שלו למקווה. תרים אותם, אחר כך נראה אותך. נראה אותך תרים אותם עם כל המים שהם ספגו. אתה צריך מנוף. 100 בניינים, 100 אנשים. אתה יודע - זה אסון. אני אומר לכם, זה אסון.

ממה זה יצא? מ-10 גרם. 10 גרם לפי הרב מאזוז. 30 גרם כזית בשר.

"ריבונו של עולם, אני רוצה שאנשים ידעו שהתהילים זה כמו נגעים ואוהלות". נכון שבבא קמא זה סוגיות רציניות. אז יגידו "אה, בטח, תהלים זה רציני. אולי פרק קיט, זה פרק שמשפיע". כן, אבל תגיד לי, 10 גרם של תהילים זה גם משפיע? זה גם עושה משהו?

זה מה שרצה, זה מה שרצה פה דוד המלך בבקשה שלו. "אני רוצה שאנשים ידעו להעריך את הדברים הקטנים שיכולים להיות...".

בפרשה שלנו כתוב: "והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים". מאיפה היה להם? אומרת הגמרא במסכת יומא (דף עה), שני תירוצים: או שירד להם עם המן, או שהביא להם את זה דרך ענני כבוד - הורידו להם את זה.

תגיד, האם זה נקרא שהביאו? ירד להם עם המן, ירד להם מן השמים. וכי זה נקרא שהביאו? ההוא שטרח על הכסף והזהב ותרם והגיע, זה נקרא שהביא. אני לא מבין, איך זה נקרא שהנשיאים הביאו בכלל? את שאלה הזאת שואל אותה בספר פרדס יוסף.

תשמעו, זה פצצה. אני אומר לכם, אש אש! בואו נדמיין לעצמנו כדוגמה, נגיד שירד לכל אחד קילו של מן. עכשיו אם בתוך הקילו הזה היה גם אבן מאבני המילואים, אז אתה קיבלת באותו יום 950 גרם. 50 גרם לקחה האבן. אז אותו יום המנה שלך היתה רק 950 גרם. 50 גרם ויתרת עליהם. זה נקרא שהנשיאים הביאו! למה? היום ויתרתי על פרוסה אחת. הייתי אמור לאכול 10 פרוסות, אכלתי היום תשע. זה נקרא שהנשיאים הביאו אבני שוהם ואבני מילואים.

אני רוצה להמחיש את זה עם דוגמה מהחיים. אתה הולך הביתה, אשתך אומרת: "פסח, ניקיונות. צריך לאכול, קח את הילדים לפיצה". הלך עם הילדים לפיצה.

"כן, שלום, מה אתה רוצה?" "אני רוצה פיצה". "אין בעיה". הוא מכין לך פיצה עגולה. הוא מביא לך את המגש. פתאום אתה רואה איזה שחתיכת משולש אחת ריקה. כאילו מישהו כבר לקח חתיכה אחת. אתה שואל אותו: "מה זה?" הוא אומר לך: "זה טיפ למלצר".

השאלה היא האם אתה לוקח את הפיצה הזאת או לא? אתה לא לוקח! אבל למה? הרי זאת רק חתיכה קטנה, מה קרה? אה, עכשיו אתה מבין שזה חשוב. עכשיו אתה מבין, אני רוצה פיצה עגולה שלימה, לא מוכן לוותר על חתיכה למלצר.

כותב רבנו בחיי, שמי שאכל מן, היה נחשב שר התורה. מה חשבת, שמן זה היה רק אוכל בשביל לאכול? עם המן ירדה שמה קדושה נוראה. אז אם אדם מוכן לוותר על זה, בשביל ה-50 גרם של אבני שוהם, אבני מילואים. זה נקרא שהנשיאים הביאו!

בספר מעיין האמונה מביא סיפור נפלא עד מאוד. סיפר על איזה יהודי אחד, קראו לו רבי משה מנחם מנדל זצ"ל. הוא לא ציין על הרב הזה, איזה שהוא תואר מסוים או משהו כזה. הוא אמר, היה ערב שבת, וברוסיה היו מלא תהפוכות, הרבה תהפוכות של השלטון. אותו רבי משה מנחם מנדל, עשה קידוש. התחיל להגיד "ויכולו השמיים והארץ" ופתאום דפיקות בדלת. דפיקות חזקות, בעיטות, כמעט הדלת עפה. הרבי המשיך לעשות קידוש, לא התייחס, אבל הרבנית מאוד פחדה. היא פחדה אם הדלת תיפרץ, ואז ייכנסו הרוסים, פחדה שיהרגו אותם. לא הייתה ברירה. הרבנית הלכה, פתחה את הדלת כשהרבי ממשיך לקדש.

ואז נכנסו 20 רוסים, כל אחד חיית טרף. הראשון זה הקצין, נכנס עם עוד איזה 20 חיילים. החלו לצעוק. פתאום הקצין אומר לכולם: "החוצה, החוצה!". כולם יצאו, והקצין סגר את הדלת, ומחכה. הרבי סיים, עשה את הקידוש, בכוסיות קטנות חילק לכולם יין של הקידוש. איך שהגיע לקצין הרוסי הזה, הוא פתאום פרץ בבכי. בוכה, בוכה ללא הפסקה. הם לא הבינו מה יש לו לבכות בוכה. אחרי שהוא קצת נרגע, הוא אומר להם: "החזרתם אותי לכשהייתי ילד".

וכך מספר להם הקצין הרוסי הזה: "אני הייתי בגיל 3 וחצי, קראו לי מוישל'ה, היינו מדברים יידיש, ויום אחד זה היה ערב שבת שאבא עושה קידוש, ופתאום בעת הקידוש פרצו את הדלת ונכנסו רוסים הביתה. את אבא ואת אימא לקחו במכונית שחורה אחת, ואותי לקחו במכונית שחורה אחרת. לפני שנכנסתי למכונית, אז אבא צעק לי: 'מוישי, אל תשכח שאתה יהודי'. אבל אתה יודע, עם הזמן שכחתי שאני יהודי. היום אני בגיל 45, איך שנכנסתי לפה פתאום אתה עושה קידוש, נזכרתי באבא ובאימא, התחלתי לבכות, נזכרתי בהם".

אמר לו הרב משה מנחם מנדל: "תשב איתנו לאכול". ההוא יצא לחיילים, אמר להם: "יש לי סוד מדיני מאוד חזק עם הבן אדם הזה. צריכים להמתין פה עד שאני אסיים. ייקח שעה". ובאמת ישבו ככה שעה. הוא אכל איתם ארוחת סעודת שבת, ולאחר מכן דיברו איתו דברי חיזוק. ולבסוף, אותו קצין רוסי, אותו מוישי הזה, חזר בתשובה. חזר, עזב את הכל, עלה לארץ ישראל.

תגיד לי, היית מאמין שהקידוש של אבא, קידוש שהילד שמע בגיל שלוש, יכול להשפיע? זה מה שחז"ל באו להגיד פה. חז"ל באו להגיד: אדוני, כל פעולה שאתה עושה, כל דבר שאתה עושה, מאוד יקר בעיני השם.

לגבי מחצית השקל נאמר: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". 'דל לא ימעיט' - מובן. דל אין לו כסף. בכל זאת מחייבים אותו חצי שקל. אין פחות מזה. אבל 'העשיר לא ירבה', למה לא? מגיע אליך עכשיו איזה עשיר רוצה לתרום כסף, אתה אומר לו: "אדוני, 10 שקלים". "למה? אני רוצה לתרום 1000 שקל". "לא, יש לאו דאורייתא - העשיר לא ירבה". אז השאלה חזקה מאוד, למה 'העשיר לא ירבה', מה הבעיה בזה?

אה, אתה יודע למה? למה העשיר לא רוצה לתרום חצי שקל, ורוצה לתרום 1000 שקל? כי העשיר לא מעריך חצי שקל. זה לא נראה לו חשוב מספיק, אז הוא לא מעריך.

באה התורה פה להגיד לו, באו חז"ל להגיד לו: אדוני, חצי שקל, אנחנו רוצים להגיד לך שבחצי שקל האלו אנחנו קונים קורבנות ציבור, ובזה אנחנו מכפרים לכל כלל ישראל. שבן אדם ידע כמה לפעמים פעולה קטנה, חצי שקל אחד, היא חשובה מאוד מאוד. בחצי שקל שאתה לא מעריך אותו, כמה אפשר להשפיע בבריאה.

לכן החיזוק שלנו שנדע להתחזק מכל דבר. גם אם אצלך חצי שקל זה כלום, תדע לך שבזה מתכפרים כל העוונות של כלל ישראל. במה? בחצי שקל שלך קונים קורבנות ציבור, ובזה מתכפרים כל העוונות. ולכן העבודה שלנו מאוד מאוד להעריך את המעשים שלנו. תמיד אנחנו מעריכים את המעשים של מישהו אחר. תגיד לי, המעשים שלי משפיעים גם כן? מאוד מאוד!

ולכן ביקש דוד המלך שזה יהיה כמו נגעים ואוהלות. תדע לך, נגעים ואוהלות אצלך זה כלום, כזית בשר זה לא עושה כלום. אז בוא תראה באוהלות מה כזית בשר יכול לעשות. מהפכה, מהפכה!

לכן, כל אחד באמת יתחזק, מאוד יתחזק, חיזוק על גבי חיזוק.

אני מסיים בסיפור אחד שכבר סיפרנו אותו. סיפר אותו הרב מרדכי נוייגרשל. אני אוהב את הסיפור הזה, כל מקום שאני הולך אני מספר את הסיפור הזה. זה סיפור מפוצץ!

הרי הרב מרדכי נוייגרשל עושה מסעות לפולין כדי שאנשים ידעו מה היה שם, מה יהודים עברו בשואה. הוא אומר, בדרך כלל מגיעים רק צעירים. מבוגרים לא עומדים בזה. מבוגר לוקח לו חודשיים כדי להתאושש ממה שהוא ראה. בדרך כלל צעירים יותר עובר להם. אבל אף פעם לא בא איתי בן אדם שעבר את השואה בפועל, חוץ מלפני אולי 20 שנה, יום אחד הצטרף איתי למסע יהודי מבוגר בגיל 80, שהוא בעצמו עבר את השואה. טוב, אבל הוא היה מאוד מאוד מופנם עם עצמו.

מספר הרב מרדכי נוייגרשל, כשאני במטוס אני מדבר עם האנשים איך התחילה השואה, מה אנשים התחילו לעבור, אתה כבר רואה אנשים מתרגשים. כשמגיעים למחנות, חלק מהאנשים כבר בוכים, פורצים בבכי. אבל כשנכנסים לתוך תאי הגזים, אין מי שלא בוכה. אין! כולם בוכים.

סיפר הרב מרדכי נוייגרשל: הזקן הזה, אני הולך איתו, מנסה לדובב אותו, לדבר איתו, לא מדבר מילה. אני הסברתי לעצמי שהוא מן הסתם חושב: 'מה אתה מספר לי סיפורים על מה שעברו? אני הייתי שם. מה לי מסיפורים? אני מכיר את זה על בשרי'.

אתה יודע, הגענו למחנות, חלק בוכים, אבל הוא, לא מעניין אותו בכלל. כשנכנסנו לתאי הגזים אנשים פרצו בבכי, הוא לא. ופתאום הוא רץ לכיוון הדלת, תפס איפה שהמשקוף של הדלת, תפס ואמר: "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה". ופרץ בבכי קורע לב, ממש כל מה שהיה לו בלב פרץ החוצה. בכה מאוד מאוד.

שואל אותו הרב מרדכי נוייגרשל: איך אתה אומר 'שעשה לי נס במקום הזה'? הרי מי שכבר הגיע לפה כבר לא יצא!

ואז הוא אמר: אני אגיד לך מה שהיה. היינו בשנה האחרונה של המלחמה בהונגריה. תפסו אותנו, היינו עשרה בחורי ישיבה, הכניסו אותנו לתאי הגזים. בפנים, התחלקנו לשתי קבוצות. מה עושים? יש לנו דקה אחת לחיות. מה עושים בדקה הזאת?.

חמישה מתוכנו אמרו שצריך לעשות וידוי, וקריאת שמע. דקה אחרונה לפני המוות. אנחנו עמדנו ליד הדלת. אמרנו, שעל הרגעים האלו חז"ל אומרים 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים'. על הרגעים האלו, ממש כשחרב חדה מונחת כבר. ואז התחלנו להגיד פרק תהילים 'שיר למעלות'. אולי פרק תהילים אחד אמרנו, אולי שניים, לא יותר מזה.

פתאום נפתחה הדלת, קצין ס.ס. צועק עלינו: "תצאו, תצאו!". יצאנו. התברר שהגיעה איזה משאית של אוכל, ולא היה מי שיפרוק את המשאית לתוך המטבח. ואז אמרו לו: תשמע, יש בחורים בתוך תאי הגזים, תוציא אותם, ואחר כך תחזיר אותם.

ככה לקחו אותנו, אלה שעמדו ליד הדלת, עם הפרק תהלים, לקחו אותנו לפרוק את המשאית. אנחנו עבדנו מאוד יפה. סידרנו את הארגזים הכל ממש יפה, מאוד מאורגן ומסודר. הגרמני ראה שזה מאוד יפה, הוא אמר: איזה ידיים טובות יש לבחורים האלו, חבל עליהם. השאיר אותנו, ונפשנו יצאה לשלל, זכינו לחיות.

הייתי אז בגיל 18, כל שנה אני אומר לעצמי: אני אבוא להודות לאלוקים על הנס שעשה לי. אבל לא היה לי כוח. כל פעם אני אומר לעצמי: שנה הבאה, שנה אחר כך. השנה הזאת אני עכשיו בן 80. אמרתי: אם לא אבוא השנה, מתי אני אבוא?. באתי השנה להודות לבורא עולם על הנס שעשה לי.

אומר הרב מרדכי נוייגרשל: אתה שומע? פרק תהילים אחד - 60 שנה של חיים. פרק תהילים אחד מה יכול לעשות - 60 שנה של חיים.

זאת העבודה שלנו, שנדע להעריך כל מעשה קטן שאנחנו עושים. כל מעשה קטן. גם אם חסכת לעצמך מתוך הפיצה פרוסה אחת, על דבר כזה התורה מעידה שהנשיאים הביאו.

והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.