שיעור 85

המעלה הגדולה שלנו - התגברות במקום שקשה

פרשת ויקרא תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

1. ערך הכנסת אורחים וקיום מצוות הקשות לנו

סיפור הרב אריה לב אורביץ והזוג האומללים. בסיפור זה, הרב מלמד שאלוקים מסתכל במיוחד על המצוות שקשה לנו לקיימן. הרב אריה הארחת זוג אומללים בליל הסדר למרות הקושי, ובזכות זה זכה להארכת חיים. המסר המרכזי: קיום מצוות כשהן קשות ולא נוחות לנו מביא לברכה מיוחדת ופועל לזכותנו בשמים.

2. ההבדל האמיתי בין יהודי לגוי

מבחן ההתמודדות עם הקושי. הרב מסביר, בהתבסס על סיפור הגמרא על הגויים והסוכה, שההבדל האמיתי בין יהודי לגוי אינו בקיום מצוות כשנוח, אלא בהתמודדות עם הקושי. כשגוי נתקל בקושי הוא בועט ויוצא, ואילו יהודי מצטער על היציאה. ניסיון החיים האמיתי הוא ביכולת להתמודד עם הקשיים ולהיות מחויבים למצוות גם כשהן אינן נוחות.

3. משמעות ליל הסדר - אמונה שיש מסדר לבריאה

לקח מהרב אלישיב. דרך סיפורו של הרב זילברשטיין על ליל הסדר אצל הרב אלישיב, מובא רעיון מרכזי: מהות ליל הסדר היא להכניס אמונה ש"יש מסדר לבריאה". המסר הוא שאלוקים מעלה ומוריד, ואין לאדם שליטה על מהלך חייו ומעמדו בלי גזירת שמים. הרב מדגיש זאת דרך פירוש לדברי רבי אלעזר בן עזריה, שלמרות מעלותיו הגדולות, היה צריך את בן זומא הפשוט ללמדו הלכה.

4. כיבוד הורים כמצווה יסודית

עדיפות על פני חומרות וחסידויות. הרב מדגיש את חשיבות כיבוד ההורים כמצווה מהתורה שעומדת מעל חומרות והידורים. הוא מביא סיפור על האדמו"ר מבלז שלא הקפיד על "שרויה" כשאמו אכלה מהמרק שלו, ואת עצת רב חיים שמולביץ לבחור שכיבוד אב קודם אפילו ללימוד תורה. המסר: ההורים אינם "עוד אחד", אלא מעל הכל, וכיבודם מביא ברכה והצלחה.

5. שמחת החג כמצוות עשה מהתורה

דאורייתא לעומת דרבנן. הרב מלמד שלמרות החשיבות של מצוות דרבנן כמו ארבע כוסות וסימני הסדר, מצוות "ושמחת בחגיך" היא מצוות עשה מהתורה ששקולה כנגד אלף מצוות דרבנן. לגברים - שתיית יין משמחת, לנשים - קניית תכשיט וגם אמירת מילים טובות, ולילדים - הפתעות ומתנות. שמחת החג היא לא רק חובה אלא מפתח לברכה.

6. ערך המאמץ והעבודה בזמן לחץ ועומס

מעלת ההתמודדות לפני פסח. הרב מדבר על ערך העבודה והמאמץ דווקא בזמן לחץ והתמודדות, כמו בשבוע שלפני פסח. "בשיא הלחץ אתה יכול ברגע אחד לזכות לכאלו מעלות שאי אפשר לתאר אותן". המסר: דווקא בניסיונות של זמן לחץ והעומס טמונה הזדמנות לצמיחה וזכות מיוחדת.

7. כוחה של מילה טובה והכרת תודה

דרכים לשבח ולהעריך. הרב מלמד על ערך המילה הטובה וההערכה בין אדם לחברו, במיוחד בין בני זוג. הוא מבחין בין שבח על הפעולה לשבח על האדם עצמו, כשהשני משפיע יותר. הסיפור על הסבתא שחיה 50 שנה מכוח התנצלות והכרת התודה של בעלה מדגים את הכוח העצום שיש במילים טובות ובהבעת אכפתיות.

הסיפורים בשיעור

יום לשנה - הכנסת אורחים שהאריכה חיים

הרב אריה לב אורביץ, אחרי אירוע מוחי קשה, סיפר לבנו שזוג אומללים שהארחת בליל הסדר לפני 30 שנה הופיעו בחלומו והבטיחו לו שנה נוספת לחיים עבור כל יום שהארחת אותם, למרות שהיה קשה לקבלם בגלל מראם וריחם.

יום רביעי של אמא - זכות כיבוד אם שמנעה ניתוח

יהודי שנזקק לניתוח מסוכן, התפלל וביקש מאמו המנוחה שתעלה לכיסא הכבוד ותבקש רחמים בזכות 20 שנה שטיפל בה בימי רביעי. למחרת, הרופאים גילו שיפור פלאי במצבו והניתוח בוטל.

"כמו גדול הדור" - העדיפות של כיבוד הורים

רב חיים שמואלביץ השיב לבחור שהתלבט אם להתלווה לאביו לטיול: "אם גדול הדור היה מבקש ממך להתלוות אליו, היית שואל אותי? כיבוד אביך חשוב באותה מידה. אין כאן שאלה."

המרק והשיניים - כיבוד אם מעל חומרות

האדמו"ר מבעלז המשיך לאכול את המרק שלו למרות שאמו הזקנה אכלה ממנו עם המזלג שלה, מבלי לחשוש ל'שרויה'. אחד האדמו"רים הגיב: "כולנו היינו צועקים 'שרויה!', אבל שרויה זו רק חומרה וכיבוד אם זה דאורייתא."

ליל הסדר של הרב אלישיב - יש מסדר לבריאה

הרב זילברשטיין התכונן חודש לליל סדר מפולפל אצל הרב אלישיב, אך גילה סדר פשוט להפליא. לאחר מכן הסביר הרב אלישיב: "מהות הסדר היא ללמד שיש מסדר לבריאה - אלוקים מעלה ומוריד, ואין לנו שליטה."

50 שנות אלמנות מכוח התנצלות

סבתא בת 96 סיפרה שמה שנתן לה כוח לאורך 50 שנות אלמנות וגידול 14 ילדים היתה התנצלות אחת של בעלה בערב החג על שלא יכול לקנות לה תכשיט, שהראתה כמה אכפת לו ממנה.

תמלול השיעור

סיפר הרב אלבז: היה לי חבר, קראו לו הרב אריה לב הורביץ. כשהוא היה בגיל 82, הוא קיבל אירוע מוחי מאוד מאוד קשה. והרופאים קראו למשפחה ואמרו להם: "תאספו את כל הילדים כי נשאר לו היום, ואם יהיה נס - מחר. זהו, תאספו את כל הילדים".

באמת, כל הילדים הגיעו - הילדים, החתנים, הנכדים, הנינים - כולם, כל המשפחה הגדולה הגיעו. ב-8 בערב האבא התעורר, כדרך נס. אבא התעורר, אומר לבן שלו הגדול: "תן לי יד, תיקח אותי לבית כנסת".

אומר לו: "אבא, המצב לא טוב, אבא, אתה חייב לנוח. אתה בקושי יכול לצאת מהמיטה, איך שייך שתלך לבית הכנסת?".

אמר לו: "בני, תן לי יד, קח אותי לבית כנסת".

הוא מנסה להגיד לו: "אבא, אני רוצה שתנוח. אתה לא יכול עכשיו להתאמץ, זה קשה מאוד ההליכה לשם".

אמר לו: "לא, אל תשמע לרופאים. אני בריא, אני כבר בריא. אני אקום, אני אחיה, אל תדאג".

ואז הוא סיפר לו מה שהיה. הוא אמר שלפני 30 שנה זה היה ערב ליל הסדר. "התפללנו תפילת ערבית, אמרנו גם את ההלל, הכל היה נחמד. יצאנו מבית הכנסת. בפתח של בית הכנסת עמדו זוג 'הומלסים'. כל אחד שעובר, אומרים לו: 'אין לנו איפה לעשות ליל הסדר. אפשר להתארח אצלך?' חוץ מכבודכם, הם לא נראים טוב. ובנוסף, הם גם לא מריחים טוב. כל אחד מצא פינה, זווית – ברח והתחמק מהם. כל אחד שעבר, אם הייתה דלת שנייה לבית כנסת, יצאו מהדלת השנייה לא להיפגש עם האנשים האלו, וגמרנו.

הגיע התור שלי, עברתי נכנסתי. הם אומרים לי: 'אין לנו איפה להתארח, אנחנו יכולים להתארח אצלך?' אמרתי לעצמי: 'מה אני אגיד להם? מה אני אגיד?' אמרתי: 'אני עוד 10 דקות צריך להגיד 'כל דכפין ייתי ויכול'. אז הנה, יש פה אנשים שרעבים'.

כן, אבל אני לא יכול להכניס אותם הביתה, אנשים כאלו. ובפרט שאשתי גם חולת ניקיון - לא מנקה, חולת ניקיון. איך אני הולך להכניס אנשים כאלו הביתה? אבל אמרתי: 'אבל מה אני יכול להשאיר אנשים כאלו בחוץ?'.

אמרתי לאחד הילדים: 'רוץ, תגיד לאמא שמגיעים אורחים לא רצויים'. טוב, הוא רץ, אמר לאמא: 'אבא אמר שעוד כמה דקות מגיעים אורחים לא רצויים'. טוב. כמה שאמא דמיינה אורחים לא רצויים, אבל כזה לא דמיינה. איך שנכנסו הביתה, וואי, התמלא כל הבית. אוהו, כל הבית התמלא. אתה יודע, 'אין אני והוא יכולים לעמוד במחיצתם'. אתה לא יכול להיות במחיצתם.

טוב, לא הייתה ברירה. אמרתי לבחורצ'יק: 'כנס למקלחת. כנס למקלחת, תתקלח'. נתתי לו שמפו ובגדים נקיים. נתתי לו עניבה, עשיתי אותו ממש איזה יופי. אשתי אמרה לאשתו: 'כנסי לאמבטיה, תתקלחי'. באמת היה נחמד. הושבתי אותם בראש השולחן.

אמרתי לכל בני המשפחה: 'אלו רעבים, אלו. אין חידושים עכשיו, עכשיו צריך להגיע ל'שולחן עורך'. זה לא הזמן עכשיו לדבר. עכשיו קדש, ורחץ, כרפס, יחץ – הרצנו את הסדר. הגענו ל'שולחן עורך', מזגנו להם אוכל. הם לא אכלו... הם טרפו את האוכל. היו רעבים, אכלו יפה מאוד, בלי עין הרע.

גמרנו לאכול, אמרנו קצת דברי תורה, שרנו. הלל נרצה. נגמר ליל הסדר, הזוג הזה אומר: 'וואי, איזה כיף אצלכם. בא לנו להישאר פה. ממש נחמד אצלכם, אנחנו רוצים להישאר פה'.

אמרתי להם: 'בשמחה, למה לא? תישארו פה'. אמרתי לבני הבית: 'תפנו חדר אחד בשבילם'. אבל מה לעשות - אין חדר בבית. הגיעו חתנים, הגיעו הבנים מהמרחוק. אמרתי להם: 'אתם בני הבית, שימו מזרונים, תסתדרו. אלו זוג, אנחנו לא מכירים אותם, צריכים חדר נעים ושקט'.

למחרת, יום טוב, גם כן ישבו, אכלו, נהנו מאוד. נגמר החג. הם אמרו: 'תשמע, איזה יופי, כל כך נהנינו בחג אצלך, כל כך כיף, אנחנו רוצים להישאר עוד יום'.

אמרתי לבני הבית: 'גמרנו, יש לנו אורחים לכל החג'. גמרנו, זהו, זה האורחים שלנו. השנה, זכינו לאורחים האלו. אירחנו אותם. באמת בני הבית, נתנו את הלב והנשמה, כיבדו אותם מאוד. לא מכירים אותם, לא יודעים מי הם אפילו, אבל מאוד כיבדנו אותם.

נגמר יום השני, הזוג הזה אומרים: 'זהו, סיימנו. תודה רבה, היה כל כך נעים אצלכם, היה כל כך כיף, היה כל כך נעים, אנחנו הולכים'. זהו, והם הלכו".

כל זה מספר האבא לבן שלו הגדול. הוא אומר לו שכשהוא עבר את האירוע מוחי, הם באו אליו בחלום ואמרו לו: "מצד החיים - נגמרו החיים! אבל בגלל שאירחת אותנו, שהיה קשה לך לארח אותנו - יום לשנה, יום לשנה. כל יום שאירחת אותנו, תזכה שנה אחת לחיות. יש לי עוד שנתיים לחיות", אומר לו האבא לבן. "מה שהרופאים אמרו, הם צודקים, אבל הם לא ידעו מה שעשיתי. בזה כבר אין להם תפיסה והבנה".

הסיפור הזה בשבילנו סיפור גדול עד מאוד. כל אחד מאיתנו לפעמים חושב: על מה אלוקים מסתכל עליי? "תשמע, אני מניח תפילין של רש"י, רבנו תם, שימושא רבה, של חב"ד - שלושתם ביחד. וואי, איך אלוקים מתפעל ממני, בטח אני למעלה מזיז בשמיים, למעלה את כל העולמות".

אלוקים לא מסתכל על זה. לא מסתכל. זה נחמד, זה דבר גדול, לא מסתכל. "לפני חג פסח אני טובל 'פסח' טבילות". וואי, איזה דבר גדול, הכל נחמד. אבל כשיש עת צרה, אלוקים מסתכל על זה? בכלל לא!

אלוקים מסתכל רק על המצוות איפה שקשה לך לקיים אותן, איפה שלא מסתדר לך לקיים אותן, לא מסתדר, בכלל לא מסתדר. מצוות הקשות ביותר, שבשכל אין מה לקיים אותן אפילו, ושם אתה מתמודד ואתה עומד בניסיון. תדע, זה המצוות הכבדות ביותר, שעומדות לך בעת צרה.

הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ג.) אומרת: שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מניח ספר תורה בחיקו. כל מי שחפץ לעסוק בתורה, שיבוא. הראשונים שמגיעים זה הגויים. פלא פלאים, אלו הראשונים שמגיעים.

טוב, לא משנה עכשיו את ההמשך של הסיפור. הם אמרו לו: "טוב, אתה צודק אלוקים, תן לנו איזה מצווה שנעשה אותה עכשיו". אלוקים לא בטרוניה בא עם בריותיו. יש לי מצווה קלה, 'סוכה' שמה. כל אחד עולה לראש גגו, בונה סוכה. והקדוש ברוך הוא, מוציא חמה מנרתיקה, וכל אחד יוצא מהסוכה, אבל לא סתם יוצא - בועט בה ויוצא.

הגמרא שואלת: נו, מה הבעיה בזה? והרי אמר רבא: 'מצטער פטור מן הסוכה', ואם כך מה שהם עשו זה בסדר. אומרת הגמרא, נהי דפטור, בעוטי מי מבעט? בסדר הוא פטור, מותר לו לצאת, אבל מה אתה בועט?

אבל עכשיו תגיד לי, מה ההבדל בין יהודי לגוי? כשהוא יושב בסוכה שהכל נעים, גם גוי יושב. כשהוא יושב בסוכה שזה נעים בסוכה לשבת, גם גוי יושב שמה.

חז"ל אומרים שההבדל בין יהודי לגוי – דוקא כשהיה חם לך מאוד, היה מאוד חם, והצטערת על זה שיצאת. גוי נותן בעיטה והולך. יהודי מצטער על כך שהוא יוצא.

אז רואים לפי זה, שההבדל בין יהודי לגוי, זה לא כשנוח לך לקיים את המצוות. כשנוח לך לקיים את המצוות, זה אותו דבר בין יהודי לגוי, אין הבדל. ההבדל זה כשפתאום יש לך ניסיונות. פתאום יש ניסיונות. וואי, שמה מתברר ההבדל בין יהודי לבין גוי.

אנחנו קוראים בהגדה של פסח: "יכול מבעוד יום, תלמוד לומר, 'בעבור זה'. לא אמרתי, אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

כתבו בחסידות, מה הפירוש 'יכול מבעוד יום', אני רוצה לעבוד את השם דוקא מבעוד יום, אתה יודע שהכל אור, הכל זורח, איזה יופי, זה הזמן שאני יכול לעבוד את השם. והתשובה לזה היא: לא! 'בעבור זה', כל מה שיצאת ממצרים זה 'בעבור זה'. מתי זה? 'בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך'. אתה רואה גם מצה וגם מרור. מה זה מצה? מצה מלשון מריבה. גם מרור, מר לך, לא נעים, איזה בלאגן. על זה אלוקים מוציאך ממצרים.

דורשי רשומות היו אומרים: אם אתה "מגיד" - אתה יודע, עכשיו בשבוע הזה נראה אותך מגיד איזה מילה בבית. אוהו, אתה מקבל "רחצה", שופכים עליך, אתה יודע מה אומרים עליך? ואתה יודע להיות "מוציא מצה", לשתוק ולהוציא את המריבה, ואת ה"מרור" אתה יודע לכרוך אותו ולשתוק, תדע לך, הפרנסה שלך "שולחן עורך", הפרנסה בשפע גדול.

במה דברים אמורים, כל זה הקדמה לשבוע שלפני פסח. השבוע הזה זה שבוע של לחץ. יש הרבה לחץ.

הרב עמנואל תהילה שליט"א היה אומר שאם פסח לא היה לו תאריך, הוא היה מגיע רק בעוד 20 שנה, רק בעוד 20 שנה היה מגיע. אין איך להספיק. אבל מה לעשות, יש תאריך, וממילא יש לחץ גדול. ואתה יודע, בשיא הלחץ אתה יכול ברגע אחד לזכות לכאלו מעלות שאי אפשר לתאר אותן. ברגע אחד, תדע לך, זה הזמנים עכשיו שאתה יכול לזכות לפעמים בדברים קטנים, בדברים שאתה לא יכול לתאר אותם.

בשאר הימים, כשהכל נחמד והכל זורם, שם אלוקים פחות מסתכל על זה. וגם בחג עצמו ובחול המועד יש לחץ, יש עניינים. וואי, כמה בן אדם צריך באמת לדעת שהימים האלו יש בהם הרבה הצלחה.

מי יודע, אולי אפילו יותר מאשר על ליל הסדר שלך. אתה בליל הסדר יושב, שותה ארבע כוסות, נו, כולם עושים את זה. אתה מתלהב מהמרור, כורך, כולם שמחים בזה. אבל אני רואה אותך מתמודד, איפה שיש קשיים, שם זה ניסיון. אבל שמה נמצאת כל העלייה שלך, שמה נמצאת כל הברכה שלך.

סיפר איזה יהודי אחד. השם ירחם, הוא לא הרגיש טוב, הלך לבית חולים, היה צריך לעבור ניתוח. זה היה יום שלישי אחד, שבו הוא היה צריך לעבור ניתוח. הוא הגיע לרופאים, הוא שואל את הרופאים: "יש מקום לדחות את הניתוח, עד למחר? רק ליום אחד?" אמרו לו: "יום אחד אפשר". והניתוח הזה, אמרו לו הרופאים, שזה ניתוח מאוד מסוכן, אבל אין ברירה.

הוא מספר ככה: "מה עשיתי בלילה? ישבתי והתחלתי להתפלל. אמרתי: 'אמא, תעלי לכיסא הכבוד, דברי עם אלוקים, הבן שלך עכשיו צריך לעבור ניתוח מאוד מאוד קשה'. למה התפללתי ככה? כי אני כל יום רביעי במשך 20 שנה, זה היה התור שלי אצל אמא. אמא הייתה משותקת והיינו צריכים לטפל בה. כל אחד מהמשפחה קיבל יום. אני קיבלתי יום רביעי. הייתי מתפלל בנץ, מהתפילה בנץ הייתי יורד לבית חולים. נמצא עם אמא עד 12 בלילה. דואג לטפל בה, להוציא אותה בחוץ. ממש הייתי יום שלם משקיע את כל כולי, ממש 'נקרע' - כפשוטו. אבל הרגשתי בזה הרבה זכויות.

אמרתי: 'אמא, מחר יום רביעי ומחר אני צריך לעבור ניתוח. תעלי לפני כיסא הכבוד, תתפללי עליי. תתפללי עליי שהכל יהיה בסדר, שתהיה רפואה שלמה והכל יהיה בסדר'".

סיפר הבן אדם, למחרת הרופאים הגיעו, אמרו: "טוב, זה זמן של הניתוח. אבל לפני זה, נעשה עוד פעם בדיקות". עושים בדיקות, אומרים: "תשמע, יש איזה שיפור. מה?! לקחת איזה כדורים מסוימים? לקחת איזה משהו טבעי, משהו כזה?" "לא, לקחתי כלום". "רואים שהגוף מתחיל קצת להתגבר".

אולי נשארתי עוד איזה יומיים בבית חולים. יצאתי מהבית חולים נקי, בריא, בלי ניתוח, בלי כלום, כשהניתוח היה מאוד מסוכן, מאוד מסוכן הניתוח הזה היה".

הסיפור הזה התפרסם לפני חמש שנים בערך. זה סיפור שעשה באמת מהפכה בלב של אנשים. כי זה דברים שכבר אתה השקעת בהורים שלך, וכבר זהו, נפטרו ההורים. תראה איך זה עומד לך לרצון למעלה בשמיים. זה לא נאבד.

כל שכן עכשיו, שההורים חיים, כל אחד צריך לדאוג לכיבוד אב ואם. כל אחד, כמו שאתה מרגיש שאתה בלחץ, ההורים שלך פי 10 בלחץ. תדאג שיהיה נעים, תכבד אותם, תלמד לכבד. זה מאוד מאוד חשוב, זה מאוד חשוב.

נכון שיש לחץ עכשיו, זה תקופה שהזמנים, הם לא זמנים. אז ותר על הלחץ שלך, ותר על הזמנים שלך. יש הרבה דברים שאתה יכול להסתכל בהלכה, ולראות שעוברים את זה. נכון שאתה חושב שיש דברים ש'צריך'. אבל גם יש הרבה דברים שאפשר להסתדר איתם. אבל כיבוד אב ואם אי אפשר "להסתדר" עכשיו. חייבים מאוד מאוד לכבד את ההורים.

צריך שתהיה להם ממש הרגשה מאוד מאוד טובה. בפרט עכשיו. לכן צריך לתת את הלב ואת הנשמה. גם בחג, אם אתה נוסע אליהם, אתה מארח אותם, תדע, שקיבלת פרס מהשמיים. הפרס הזה מהשמיים, אתה לא יודע איפה תצטרך אותו.

ולכן צריך בן אדם להתבטל. הבעיה שלנו שאנחנו מרגישים שאבא הוא מאן דאמר וגם אני מאן דאמר. זה הבעיה שלנו, זה הבעיה המרכזית שיש לנו פה. כשבן אדם מתבטל - אני ליד אבא, ליד אמא מתבטל. אתה מתבטל - הכל יסתדר לך בחיים, הכל יסתדר.

כשאתה מרגיש שאתה פתאום איזה מאן דאמר, שם יש את הקשיים. אבא אמר, אמא אמרה. מי אמר שזה כזה רציני. צריך לדעת שזה מאוד רציני, ואי אפשר בלי זה.

הגיע איזה אחד לרבי חיים שמואלביץ: "כבוד הרב, עליתי מאמריקה, וברוך השם אני לומד בכולל, ממש לומד טוב, כל דקה אצלי מאוד מנוצלת, אני ממש מנצל את הזמן בהתמדה גדולה. עכשיו, אבא שלי מגיע לבין הזמנים, והוא ביקש, מכיוון שאני כבר חצי שנה בישראל, כנראה שאני קצת מכיר את ארץ ישראל, אם אני יכול להתלוות אליו. הוא רוצה לבוא לטיול, שלושה ארבעה ימים. והוא מבקש אם אני יכול להתלוות אליו בטיול. הרב, אני אתלווה אליו או לא אתלווה אליו? זאת השאלה שלי".

אומר לו רבי חיים שמואלביץ: "תגיד לי, אני רוצה לשאול אותך. אם היה מגיע איזה גדול בישראל והיה אומר לך, 'אני רוצה לטייל בארץ, אני רוצה שתתלווה אליי', היית בא לשאול אותי אם כן להתלוות או לא להתלוות? לא היית בא לשאול, נכון? לא היית בא לשאול. היית ישר קם, מתלווה אליו. מה עם ביטול תורה? לא היית שואל שאלות, נכון? פתאום אין שאלות.

אז תדע לך שהכבוד של ההורים זה בדיוק כמו ללכת עם גדול הדור. אין שאלות, אתה צריך לעשות את זה. קום, תעשה את זה".

כמה צריכים לשנות את הראש. אנחנו מרגישים שכאילו ההורים זה 'עוד אחד'. זה לא 'עוד אחד'! ההורים הם מעל הכל, מעל הכל. ויש הרבה דברים שפתאום אתה מסתכל, אפשר למצוא גם הרבה דברים בהלכה להקל. מה אתה מחמיר?

הרב אהרון רוקח, המהר"א מבעלז. [הוא האדמו"ר הרביעי של חסידות בעלז, שאחרי שעבר את השואה, הגיע כאן לארץ, ובנה את כל חסידות בעלז מחדש אחרי החורבן באירופה].

כדרך אגב, פעם אחת הוא שבת בנהריה. והבבא סאלי אמר לרבי דוד אבוחצירא: "תלך לגור בנהריה. למה? כי אני רואה שיש שמה צדיקים גדולים". רבי דוד נסע לנהריה, אמר לו: "אני הסתובבתי בנהריה, אין שם אפילו צדיק אחד. אין!". אמר הבבא סאלי: "כן, אבל יש צדיק אחד שעבר שמה!".

כי באמת הרב אהרון רוקח כשהגיע לארץ לאחר השואה, אז הגיע אולי לחיפה אולי לעכו, אבל בשבת הוא התארח בנהריה. אמר הבאבא סאלי לרבי דוד: "שמה אתה תגור. זה עשה רושם כשהצדיק זה הגיע לשמה".

הרב אהרון רוקח, כשהגיע פה לארץ ועשה את הטיש הראשון, הגיעו חסידים שכבר היו כאן בארץ, מי שהיה היה. הגיעו החסידים, וישבה אמא שלו הזקנה לידו. לא היו לה שיניים, והיא לקחה את המצה, הכניסה בתוך המרק שלו, והייתה אוכלת. אתה יודע, והוא המשיך לאכול. מה עם חשש 'שרויה'? לא, לא, הוא המשיך לאכול.

סיפרו את זה לאחד האדמו"רים. הוא אמר: "זה הסיפור הכי חזק ששמעתי בחיים שלי", הוא אמר, "כי מה היה עושה כל אחד מאיתנו? כל אחד מאיתנו היה לוקח את הצלחת, דוחף את הצלחת והיה צועק: 'שרויה, שרויה!'. אבל, 'שרויה' זה רק חומרה, וכיבוד אב ואם זה דאורייתא. כיבוד אב ואם זה דאורייתא.

כמה צריך באמת לשנות את הראש, לדעת בימים האלו באמת שהראש יסתדר לך באמת טוב.

אנחנו גם כל שנה מזכירים את זה, גם השנה נזכיר את זה. מה שסיפר הרב יצחק זילברשטיין. הוא סיפר: "שנה אחת הייתי צריך להתארח אצל חמי - הרב אלישיב. עכשיו, ליל הסדר אצל הרב אלישיב זה לא צחוק. חודש שלם הכנתי את ליל הסדר, הכל, בהלכות, באגדות. מה לא הכנתי? את הכל באמת הכנתי.

טוב, הגעתי לליל הסדר של הרב אלישיב, מה אני אגיד לך? כזה פשוט, הכי פשוט שבעולם. מה שכתוב בהגדה - עושים. בלי קושיות, בלי תירוצים, כלום. מה כתוב - עושים. בלי פלפולים, בלי חידושים. אין, ככה כתוב – עושים. וזהו, נגמר ליל הסדר.

אני אומר לעצמי: 'אני חודש שלם מכין ליל הסדר, אין כלום?!'. טוב, אחרי הסדר, פתאום הרב אלישיב שואל אותי: 'רבי יצחק, מה יצא לך מליל הסדר?'.

אומר הרב זילברשטיין: חיכיתי לכל השאלות, לשאלה הזאת לא חיכיתי. על זה לא התכוננתי. אמרתי לו: "יצא לנו הרבה מאוד מצוות. תראה כמה מצוות עשינו".

אמר לי הרב אלישיב: "אה, אתה מחפש מצוות? תלמד דף גמרא. בדף גמרא יש לך אלף מצוות. מה אתה מחפש פה מצוות?" טוב, אז אני שתקתי.

ואז הסביר הרב אלישיב: "אני אגיד לך... תראה, עם ישראל היו בשיא הפסגה למעלה. כשעם ישראל באו למצרים עם יעקב אבינו, הם היו בשיא המדרגה. לאחר מכן, עם ישראל ירדו עד שאול תחתית, עד למטה, למטה. אחר כך במתן תורה הגיעו לשיא המדרגה, כמו אדם הראשון לפני החטא".

"תגיד לי", הרב אלישיב שואל, "מה זה? אנשים עולים, יורדים, עולים. מה הולך פה?

ליל הסדר בא ללמד אותך יסוד אחד - יש מסדר לבריאה. אף אחד לא עולה, אם אלוקים לא אמר שתעלה. גם אף אחד לא יורד אם אלוקים לא אמר שתרד. אלוקים, הוא מעלה, הוא מוריד, הוא מסדר, הוא עושה הכל. וזה העיקר הגדול של ליל הסדר - תדע להכניס אמונה בלב, יש מסדר לבריאה".

"וכמדומני שמי שלא חושב על זה בליל הסדר", הוא אמר לו, "לא יוצא ידי חובה מספיק של ליל הסדר". כי כל ליל הסדר, המהות שלו לדעת באמת, להכניס את האמונה בלב האנשים.

ואז הוא אמר את זה בווארט, אני אומר לכם, זה פצצה, אנחנו מזכירים את זה כל שנה. אמר רבי אלעזר בן עזריה: "הרי אני כבן 70 שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא".

אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני. מי זה 'אני'? בנן של קדושים, עשירי לעזרא. אתה יודע מה זה עשירי לעזרא? עזרא, ראויה הייתה התורה להינתן על ידו אלא שהקדימו משה רבנו.

טוב, אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני. אתה יודע מי 'אני'? אני נשיא ישראל בגיל 18. על מי אני נשיא ישראל? על אנשים פשוטים? מה פתאום! רבי יהושע בן חנניה, זיו החוכמה, רבי עקיבא ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו, רבן גמליאל, שמונה דורות של נשיאים. ואני, בגיל 18, נשיא עליהם. שלא תחשוב שזה פוליטיקה, אלוקים חתם על זה - 18 שורות של זקן לבן צמחו לי.

אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני. אתה יודע מה 'אני'? אני אחד המיליארדרים בעולם. ואתה יודע שכשמיליארדר מדבר, גם כשהוא מדבר שטויות, כולם שומעים. לא משנה מה הוא מדבר, כולם מקשיבים – בעל המאה הוא בעל הדעה.

אז אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני. מי זה 'אני'? בנן של קדושים, אני נשיא ישראל, אני מיליארדר, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. לא עזר. עד מתי? עד שהגיע בן זומא.

מי זה? אפילו שם אין לו. מה השם שלו? אין לו שם. מי זה - הוא נשיא? לא! הוא לא נשיא. תלמיד חכם, אבל הוא לא נשיא ישראל. תגידו, עשיר? לא, דלפון, אין לו כלום. אז אני לא מבין, איך יכול להיות?

אתה חשבת, שאם אני עשיר ואם אני נשיא ישראל ואם ואם, אז אני מסדר את העניינים, אני מזיז את העניינים. בא אלוקים להגיד לך, אתה יכול להיות נשיא ישראל, אתה יכול להיות הכל, יש מסדר לבריאה. אתה כלום. יש מסדר לעולם, העולם לא הפקר, העולם מסודר. וזה מה שצריך להכניס בליל הסדר.

בעלון שקוראים לו "מילתא חדתא", זה של רבי דוד אבוחצירא. רבי דוד אבוחצירא אמר: שיש שני 'למען'. יש "למען תספר באוזני בנך ובן בנך", ויש "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". שאם אתה מספר סיפורי אמונה בתוך הבית, תדע לך, שאם תספר את החלק הראשון - "למען תספר באוזני בנך". תדע שיש גם את החלק השני - "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". אתה תזכה לברכה, לאריכות ימים, לך, לבניך, ותזכה לדירה, ותזכה לישועות גדולות.

כמה בן אדם יכול לזכות עכשיו, בזמן הזה, ובפרט בליל הסדר, להחדיר אמונה. העולם מסודר. אבל העיקר העיקרים של אמונה - תכניס את האמונה לתוך הבית. כולם מאמינים שבעזה - הכל זה אלוקים. אין ספק. אבל העיקר לדעת שגם כשאשתך עושה או אומרת משהו בבית, לא משנה מה, זה גם אלוקים. זאת עבודה של אמונה. לא בעזה, עבודה פה אצלנו בתוך הבית.

אני מסיים. יש לנו פעם בשנה, מדי פעם המצווה הזאת מגיעה - מצוות עשה דאורייתא, מאוד מאוד חמורה. אני אומר לכם, דאורייתא! מדרש תנחומא כותב, אלף דרבנן זה לא דאורייתא אחד. מה הפירוש? גם אם תשתה אלף פעמים ארבע כוסות, גם אם תאכל את כל החסה של כל המדינה, זה עדיין דרבנן.

אבל יש מצוות עשה דאורייתא. איזה מצוות דאורייתא? "ושמחת בחגיך". יש מצווה לשמוח. וכשיש מצווה אז פתאום היצר הרע נכנס. "תראה, לא מתאים לך לעשות את המצווה הזאת. אתה לא מספיק טהור כדי לקבל את המצווה הזאת. איך אתה רחוק מאלוקים. מה פתאום נהיית איזה צדיק כזה...". ככה היצר הרע מבלבל אותנו, וזאת העבודה שלנו.

חז"ל לא השאירו את זה באוויר, "תשמע, צריך לשמוח, וזהו!", לא ככה זרקו את זה באוויר. חז"ל גם הורידו את זה למעשה. נו, מה המעשה שלנו?

חז"ל אמרו: גברים צריכים לשתות יין. [שותים ארבע כוסות בליל הסדר. אמנם בליל הסדר יש מחלוקת האם יש מצווה לשמוח, כיוון שכתוב 'אך שמח', ואם כן זה למעט שאין בלילה מצוות שמחה. אז זה מחלוקת לגבי ליל הסדר, לא משנה עכשיו]. אבל למחרת ביום, לכולי עלמא זה דאורייתא, בזה אין מחלוקת, וחייב לשתות יין.

בן אדם קונה יין של הבד"ץ - 99% מים, השאר חומרי טעם וריח, ורוצה עוד לשמוח. ממה תשמח? זה הדאורייתא שלך! איך הוא קונה ארבע כוסות, והוא מהדר שלא יהיה מבושל, ושלא יהיה זה, ובלי סוכר, ובלי זה, וכל זה דרבנן, ויש לכם את הדאורייתא עכשיו.

אז את הדאורייתא הזה תקיים אותו בהידור. חייב כל יום לשתות רביעית, שתי כוסות בבת אחת. אם אתה רוצה להיות שמח, מה אתה רוצה להיות? זה לא ליל הסדר עכשיו, "אני אשתה רוב רביעית, חצי רביעית". זה לא יעזור לך לשמוח, פה זה לא לשתות כוס. פה צריך לשמוח, אז צריך לשתות שתי כוסות, ארבע כוסות, שמונה כוסות, כל יום. אתה פתאום מתחיל להרגיש שמח, אתה פתאום תהיה שמח, פתאום.

מה אתה? תשתה רביעית לפי שיעורים? לפי נפח? לפי לפי... אני יודע מה? לא יעזור לך לשמוח. להיות שמח - זה לא יעזור, לא יעזור לך לשמוח. אתה צריך לשתות.

אחר כך חז"ל אומרים: אישה, לא מבינה כלום, אישה. תשמע, אין, אין פה עזרת נשים. אישה יודעת יופי, זהו, זה מה שיש. אישה יודעת יופי. לכן צריך לקנות לה איזה תכשיט. לא קיימת את זה, אמר, הלך הכל, הלך הכל. לא קיימת מצוות של החג, לא קיימת מצוות החג.

סיפרה איזה אישה אחת, הרב בלי הנאם, לא ככה אומרים את זה. אני מספר בלי השם שלו, סיפר איזה אחד: "הלכתי לבקר את סבתא. סבתא רבא, היא הייתה בת 96. רצתי לבקר אותה, היא אומרת: 'אתה יודע, אני יותר מ-50 שנה אלמנה. יותר מ-50 שנה אני אלמנה, ואני גידלתי את כל הילדים לבד. יש לנו 14 ילדים, את כולם גידלתי לבד. ואתה יודע איזה דבר סחב אותי, הכל מהכל? מסבא שלך'.

'זה היה ערב חג, זה היה ערב חג פסח או סוכות, אני לא זוכר. זה נראה, זה היה ערב פסח. הסבא קרא לי לחדר והוא אמר לי: אני ממש מתנצל מכל הלב. אני, אני מתנצל מאוד מאוד, אני מתבייש ממך, מתנצל מכל הלב'.

אומרת לו: 'מה קרה? מה, לא, מה, מה עשית לי רע?'

'לא, לא, חז"ל, חז"ל הבטיחו שצריכים בחג לקנות איזה תכשיט לאישה. אין לי מאיפה, כלום. את יודעת, לא אשקר עליך, כל הכסף שיש לי, הכל נתתי לצורכי החג, בשביל לקנות במינימום, לא יותר מזה אנחנו חיים. בדוחק הגדול, בדוחק הגדול. אני ממש מצטער, מתנצל בפנייך שאני לא יכול לשמח אותך, לקנות לך איזה מתנה לחג'.

כל זה מספרת לי הסבתא", היא אומרת, "עברתי את כל האלמנות שלי עם המילים האלו, שכל כך סבא דואג לי, כל כך סבא התנצל, כל כך כאב לו, כאב לו לסבא למה הוא לא זכה לקנות לי תכשיט".

אז כל אחד ידע, חוץ מהתכשיט, תגיד מילה טובה. לא יעזור רק התכשיט, לך תכשיט וזהו, תגיד מילה טובה.

עכשיו, במילה טובה יש שתי אפשרויות להגיד. אדם חיבר, אני אומר את זה לגבי חיבור של ספר, אבל תראה, זה להכל. אדם חיבר ספר, אתה יכול להגיד לו: "אתה יודע, התשובות בספר איזה יפות. איזה יפות התשובות בספר. מלאות. מה זה? איזה חריפות, איזה דברים יפים אתה כותב".

זה אתה יכול להגיד גם הפוך עכשיו, אותם מילים: "איזה גאון אתה. איזה שכל חריף יש לך. איך אתה כותב? איזה כתיבה יפה יש לך".

ההבדל, האם אתה משבח את הבן אדם עצמו או אתה משבח את הספר? שניהם זה מילה טובה, אבל כל אחד מצפה שישבחו אותו.

אתה אומר: "איזה הרצפה ממש נקייה", ואתה יכול להגיד: "איזה כישרונית את, איזה כישרונית, איזה כישרון יש לך, כל כך עשית את זה בצורה כזאתי יפה".

אז זה שתי, אז שתי, שתי אפשרויות. האפשרות השנייה היא האפשרות הכי טובה שיכולה להיות.

והמצווה השלישית שיש לנו זה מצווה לקנות לילדים הפתעות. אז חז"ל, חז"ל אמרו: "תביא להם אגוזים". אם תביא להם אגוזים היום, יזרקו לך את זה על הפרצוף, על הפרצוף יזרקו לך את זה. היום אין אגוזים, אתה צריך להביא שוקולדים. שוקולדים, יש שם שוקולדים בד"ץ, מה אתה דואג? אין חמצוצים, זה חמץ. חמצוצים זה חמץ, עשוי מקמח. אבל יש שוקולדים, יש שוקולדים. יש, אני יודע, יש כל מיני הפתעות, יש כל מיני הפתעות. אתה תביא.

זה דאורייתא. השוקולד שאתה תקנה לילד יותר חשוב מארבע כוסות שתשתה. אין לנו ערך לזה, אנחנו, כי אנחנו אומרים: "שוקולד נראה לנו, מה הבאת לו? שוקולד". אבל ארבע כוסות, בהסיבה, אתה יודע וזה, התחיל ההרחימו וזה נראה כזה גדול. אל תתבלבל, זה דרבנן. השוקולד שקנית לילד, זה דאורייתא.

יזכה אותנו השם שנזכה שהחג הזה הקדוש, החג הזה הקדוש הזה, שמלא חירות, מלא שמחה, מלא ישועות, מלא ישועות. יזכה אותנו השם שנזכה בעזרת השם, יחד עם כל בית ישראל, לישועות גדולות, לברכות מרובות, להצלחות, לחירות אמיתית, לשמחה, למשיח ברחמים, מתוך תשובה אמיתית. אמן ואמן.