במדבר תשפ"ה
קבלת התורה בשמחה ולהרבות בחסד
שיעור 92
קבלת התורה בשמחה ולהרבות בחסד
פרשת במדבר תשפ"ה
רעיונות מרכזיים
- הפיכת זמן רגיל לזהב טהור דרך תוכן רוחני
המשגיח הרב שטרן לימד את הבחור שכל אחד יכול "להפוך ברזל לזהב" - כלומר לקחת דקות רגילות בחיים ולמלא אותן בתוכן רוחני (תורה, תפילה, חסד). הזמן שנראה כ"חלודה" הופך ל"זהב טהור" שממנו מתפרנסים לנצח נצחים. כל פרק תהילים, שורת גמרא או חסד הופכים את הרגע לנצחי.
- מתן תורה כאירוע חוזר ונוכח
מתן תורה אינו רק אירוע היסטורי מלפני 3000 שנה, אלא מתרחש מחדש בכל שנה. לכן ההלכות שחלו אז (כמו איסור הקזת דם) חלות גם היום. כל אדם צריך לשאול את עצמו האם הוא באמת רוצה לקבל את התורה, והמבחן האמיתי הוא כשהוא לבד במיטה מול האלוקים.
- הצורך באתגר כתנאי לצמיחה רוחנית
כדי לנצל את הזמן ולהתקדם בתורה, חייב להיות אתגר בחיים. ללא אתגר אדם נשאר באותה רמה 30 שנה. האתגר יכול להיות לימוד עמוק, כתיבת תשובות הלכתיות, או כל דבר שדוחף קדימה. מי שאין לו מה לעשות בערב - הוא מבזבז את הזמן.
- חג הקציר - השם האמיתי לחג מתן תורה
התורה קוראת לחג מתן תורה "חג הקציר" ולא "חג מתן תורה". הסיבה: כשאדם מקבל את התורה ללא תנאים ועומד בניסיונות ("הולך עם השם יד ביד"), הוא "קוצר" את כל ההצלחות שלו. הקציר מתרחש דווקא כשעומדים בניסיון ולא מוותרים על התורה.
- מגילת רות ושכר גומלי חסדים
מגילת רות נכתבה ללמד "שכרן של גומלי חסדים". שני חסדים מרכזיים: רות שנשארה עם נעמי, ובועז שעשה חסד עם רות. מהחסדים הללו יצא דוד המלך וספר תהילים - נחמה לכל הגלויות. החסד יוצר השלכות נוראיות למשך דורות.
- חסד כמכפר עוונות במקום קורבנות
רבי יוחנן בן זכאי אמר לרבי יהושע שאחרי חורבן בית המקדש, גמילות חסדים מכפרת עוונות במקום הקורבנות. העוון הוא דבר חמור מאוד - הרמב"ן כותב שכל ייסורי איוב 70 שנה לא מתקרבים לגיהנום על חטא אחד. החסד במקום הקרוב (הבית) הוא "דאורייתא לשמה" ויכול למחוק עוונות.
- שכר החסד מתגלה במידה כנגד מידה
כשאדם עושה חסד למישהו בתחום מסוים, הוא זוכה להצלה באותו תחום. החסד פועל במידה כנגד מידה - מי שעוזר לחולה זוכה לרפואה, מי שמציל מנחש זוכה להצלה מסכנה. השכר יכול להגיע אפילו עשרות שנים לאחר מכן.
- חסד גם כשיש קשיים
החסד האמיתי הוא זה שנעשה גם כשקשה, גם כשיש עייפות או טרחה. דווקא בזמנים כאלה החסד מקבל את ערכו הגדול ביותר. כמו שאמרה האם בסיפור: "חסד זה גם כשיש קשיים, עושים חסד" - ובזכות זה זכתה להצלה מהנחש.
הסיפורים בשיעור
- המשגיח והבחור מארצות הברית - נוסחת הזהב
הרב משה אהרון שטרן אירח במשך שנים בחור מארה"ב בביתו. בפרידה בשדה התעופה, המשגיח לימד אותו שכל אדם יכול "להפוך ברזל לزהב" - לקחת דקות רגילות ולמלא אותן בתוכן רוחני. כל פרק תהילים, שורת גמרא או חסד הופכים את הזמן ל"זהב טהור" שממנו מתפרנסים לנצח נצחים.
- רב שטיינמן והיהודי עם הגנרטור
יהודי הגיע לרב שטיינמן לדבר על חשיבות שבת ורצה החתמה על מסמך. לאחר הנאום הארוך, שאל הרב שטיינמן: "יש לך בבית גנרטור?" כשהתשובה הייתה "לא", הרב אמר "אתה יכול ללכת". הסיפור מלמד שמי שמדבר על תורה אבל לא לומד - אין זה אמיתי.
- הבחור שעמד בניסיון המכונית
בחור ממשפחה עשירה ואנטי-חרדית התחיל להתחזק וללכת לבית כנסת בסתר. אביו גילה וציע לו מרצדס ספורט חדשה תמורת הפסקת ההליכה לבית הכנסת. הבחור עמד בניסיון ובחר בתורה. מיד לאחר החלטתו קיבל "הארה משמיים" והתחיל להבין הכל בלימוד. שבועיים לאחר מכן ההורים הבינו שהם טועים, ברכו את בחירתו וקנו לו את המכונית.
- הרב מיכאל שטרן והזקן החולה - חסד שחוזר
הרב שטרן בצעירותו שילם פעמיים חצי משכורת כדי לטפל בזקן חולה שהמשפחה והמוסדות התנערו ממנו. לאחר 40 שנה, כשהרב חלה באותה מחלה, הזקן הגיע אליו בחלום ואמר שהתערב בשמיים. הניתוח עבר בהצלחה ללא הגבלות. מאז מתרכז הרב בעשיית חסד כמטרת חייו.
- האורחת, הנחש וההצלה
אם מסורה להכנסת אורחים מסכנים התעייפה מאוד, והילדים ביקשו שתסרב לאורחת קשה במיוחד. האם אמרה "חסד זה גם כשיש קשיים" והכניסה אותה. באותו לילה התגלה נחש מסוכן במיטת האב שהיה בחו"ל. לולא האורחת שביקשה מהבת לישון במיטה ההיא, הבת הייתה נפגעת קשות. בזכות החסד בקושי זכו להצלה מסכנת מוות.
תמלול השיעור
סיפור המשגיח והבחור מארצות הברית
סיפר בחור בשם יצחק: "באתי מארצות הברית ללמוד בישיבת קמניץ בירושלים. כדרכם של אנשים שבאים מחוץ לארץ, אז הם פעם או פעמיים טסים בחזרה לבית. מה עושים במשך השנה? צריכים לחפש איזה מקום להתארח. המשגיח, הרב משה אהרון שטרן, בא אליי ואמר לי: 'הבית שלי פתוח. יש לי חדר מיוחד שתוכל להיכנס. אצלי תהיה בשבתות, בחגים, בין הזמנים. תהיה אצלי ואני מאוד מאוד אשמח. בשבילי זה יהיה עונג שאתה תתארח אצלי בבית שלי'."
"וככה היה, שנים התארחתי בבית של המשגיח. פעם אחת, בפעם האחרונה שטסתי בחזרה לארצות הברית, שם נפגשתי, שם עשינו וורט, התארסתי, וחזרתי בחזרה לארץ. חודש אחרי שהייתי בארץ, באתי למשגיח ואמרתי לו: 'רבי, אני כל כך מודה לך על כל הטרחה שטרחת בשבילי, כל מה שעשית לי. זהו, אנחנו נפרדים. אז באתי להיפרד מהרב'. אמר לי הרב: 'לא, לא, לא ניפרד פה. בוא אני אקח מונית, ניפרד בשדה תעופה. הלוואי שיכלתי לבוא איתך גם לאמריקה, ושם גם, איך אומרים, להשתתף בשמחה שלך, אבל את זה אני לא יכול. אז לפחות ניפרד בשדה תעופה'."
"נסענו לשדה תעופה. וזהו, ברמקול הכריזו שמי שבטיסה הזאת שיבוא להחתים את הדרכונים ולצאת. התחלתי לבכות, הבחור התחיל לבכות: 'הרב, קרוב לשש שנים הייתי בבית של הרב. הרב כל כך דאג לי, כל כך נתן את הלב ואת הנשמה אצלו בבית, ואני רוצה לזכור את הרב, אבל מה, הרב יודע, רחוק מהעין רחוק מהלב. אז בפעם הראשונה אני אתקשר לרב כל שבוע לאחל לרב שבת שלום, אחר כך זה יהיה כל חג, אחר כך זה יהיה פעם בשנה לאחל שנה טובה, ואחר כך גם יכול שגם זה לא יהיה. מי יודע, אולי גם זה לא יהיה'."
"'אני רוצה שהרב יגיד לי איזה חידוש, איזה משהו טוב, איזה דרך חיים שאני אקח את זה לחיים שלי, שככה אני אזכור את הרב כל החיים שלי'. אמר לו הרב: 'אני רוצה להגיד לך משהו. בעל חובת הלבבות בשער הביטחון כותב שיש אנשים, אנשי המדע, שיכולים לקחת ברזלים עם איזה חומר מסוים להפוך אותם לזהב טהור. יכולים למצוא איזה מכונת כביסה זרוקה ברחוב, איזה אופניים חלודים, לעשות איזה חכמה או קוסמות, לא יודע מה בדיוק, והופכים את זה לזהב טהור."
"אומר בעל חובת הלבבות: 'לכאורה האנשים האלו אמורים להיות המאושרים בתבל, ואף על פי כן יש עשר סיבות למה בעל הביטחון יותר מאושר מהם'. זה היה בדורו של רבנו בחיי. בדור שלנו, המדע גילה שזהב זה מתכת יסוד, אי אפשר להפוך אותה, אי אפשר לקחת חומר אחר ולהפוך אותו לזהב. זהב זה מתכת יסודית בבריאה, אי אפשר להפוך אותה למשהו אחר. ולכן היום אי אפשר להפוך ברזל לזהב."
"אבל תדע לך, יש אחד בעולם שיודע את הנוסחה של רבנו בחיי, איך אפשר להפוך חלודה, ברזל, להפוך אותו לזהב. אותו בן אדם שיודע את הנוסחה הזאת, זה אותו בן אדם שעומד לידך. זה יודע את הנוסחה. רציתי להגיד לך ככה: כל אחד מאיתנו, מורכבים החיים שלו מ'שניות' - שנייה ועוד שנייה ועוד דקה וכולי. אתה יכול בדקה אחת של 60 שניות להרכיב שם תוכן רוחני, להפוך את הדקה הזאת לזהב טהור."
"אתה יכול את הדקה הזאת לזהב טהור, אתה יכול את הדקה הזאת לזרוק אותה לפח, לעשות אותה חלודה. אני רוצה להגיד לך, תדע לך, כל החיים שלך תזכור: אתה יכול בחיים שלך לקחת את החלודה, את הברזלים, את הכלום, לצקת בהם איזה תוכן רוחני, להפוך אותם לזהב טהור. את הדקות האלו לא תראה אותם היום. בעוד 120 שנה שתיפטר מהעולם, אתה תגיע למעלה, ושם בדקות האלו, מזה תתפרנס לנצח נצחים. משם תתפרנס."
"אל תשכח, כל שנייה בחיים היא מאוד חשובה. כל פרק תהילים, כל שורה של גמרא, כל חסד שאתה עושה עם השני, כל הארת פנים - אתה יוצק תוכן רוחני מיוחד מאוד בתוך החיים האלו, אתה הופך אותם לזהב טהור". ובזה המשגיח נפרד מהבחור הזה.
מתן תורה זה גם היום
בשבילנו זה יסוד גדול בחיים. אנחנו מחר בעזרת השם הולכים לשמוע, הולכים לקבל את התורה. מתן תורה שהיה, מה שהיה לפני 3000 שנה ויותר, יהיה גם עכשיו.
כותב הרב אוירבך: אותן מלאכות שנאמרו אז, בזמנו של מתן תורה, שלא יקיזו דם, נאמר גם פה אצלנו עכשיו. לכאורה מה זה קשור? זה היה פעם, עכשיו זה נגמר, זה רק רשמי כזה? לא, לא, לא. אומר הרב אוירבך: תלמד מפה שכפשוטו, ההארה שהייתה בדיוק לפני 3000 שנה, בדיוק עכשיו היא חוזרת. ולכן גם כל אותן הלכות שהיו אז נמצאות גם היום. אותן הלכות, אם זה הלכה, סימן שככה הבריאה מתנהגת.
[הערה: לא הבנתי כלל את העניין של "שלא יקיזו דם". ישורון]
ולכן כל אחד צריך לדעת שבזמן הזה, כל אחד, שאלו אותו: "תגיד לי, אתה רוצה לקבל את התורה או לא?" לא יודע מה אנחנו היינו אומרים. לא יודע מה אנחנו אומרים, אבל יש לנו עוד 24 שעות לשנות את התשובה. ברור שכל אחד שהוא נמצא עם החבר'ה, ברור שהוא היה אומר "גם אני, נעשה ונשמע". כן, אבל זה תשאיר בשבילך. המדידה האמיתית זה כשאתה נמצא במיטה, שים שמיכה על הראש, אתה נמצא לבד. אתה ואלוקים. תגיד לי, אתה באמת רוצה לקבל את התורה או לא? אתה באמת רוצה לקבל את התורה או לא?
אם אתה רוצה, אז בוא שהזמן שלך יהיה מנוצל. שהזמן יהיה מנוצל. אם התורה חשובה לך, ומאוד יקרה לך ואתה מעריך אותה, תנצל את הזמן.
והזמן לא יכול להיות מנוצל אם לא יהיה לך אתגר בחיים. אם לא יהיה לך אתגר בחיים, הזמן לא מנוצל. כולם יש להם לב טוב. כולם רוצים ללמוד. מישהו לא רוצה ללמוד? יש מישהו שאומר "אני לא רוצה"? אין כאלו אנשים, כולם רוצים ללמוד. אם אין לך איזה אתגר שידחף אותך קדימה, לא תלמד. לא תלמד!
כל אחד מגיע הביתה בערב, כבר אין לו מה לעשות. כבר אין לו מה לעשות. אתה יודע מה? פעם אחת תנסה לכתוב בערב תשובה בהלכה. תנסה לכתוב תשובה בהלכה. אתה תראה כמה זמן מנוצל אחרי. שזה ייכתב, תיקח את זה תגנוז את זה. אבל אתה יודע כמה הרווחת? אתה יודע כמה הרווחת מאשר שאתה יודע בן אדם מגיע הביתה ואין לו מה לעשות, פותח איזה עלון, עוד עלון פותח, משווה בין העלונים וזהו, וזה נגמר הערב והוא נהיה עייף.
כי מי שאין לו מה לעשות הוא נהיה עייף והולך לישון וזהו וזה החיים שלנו. במקום שניקח ותעשה לך אתגר. אם אין לך אתגר לא גדלים, לא גדלים. בלי שבן אדם יש לו איזה אתגר "אני חייב להתקדם, חייב", הוא לא מתקדם. הוא יהיה בן אדם טוב, הוא בן אדם מתפלל נפלא, הכל, אבל התקדמות בחיים - הוא לא מתקדם. הוא נשאר אותו בן אדם שהיה לפני 30 שנה, אותו בן אדם בדיוק.
רק בזה שבן אדם לוקח לעצמו איזה משהו בחיים שלו, לוקח, כמו שאני מזכיר, יש לו את הפנקס, יש לו את המחברת, והוא מתחיל לעבוד: "מה אני חייב לעשות? אני חייב ללמוד". הזמן שלו מנוצל, הוא חייב כל יום להתקדם ולהתקדם ולהתקדם.
היה איזה יהודי אחד שהגיע לרב שטיינמן, הביא לי את זה הרב גבריאל כהנא. הוא בא אליו ודיבר איתו על נושא של שבת קודש. הגיע לרב שטיינמן והתחיל לדבר איתו ורצה להחתים אותו על איזה מסמך, שבת קודש, וכמה שבת זה דבר יקר, ושבת, שבת, והתחיל לדבר איתו. אחרי שהוא גמר לדבר, שאל אותו הרב שטיינמן: "תגיד לי, יש לך בבית גנרטור?" אמר לו "לא". "אתה יכול ללכת".
לפעמים אתה מדבר: "תורה, תורה, תורה, זה תורה, זה תורה", מה זה? אין כמו התורה, התורה. נו, אז תלמד. הוא לא לומד, לומד לא. למה לא?
לכן החיים שלנו, עכשיו כל אחד ידע, מתחילים לקבל את התורה, באמת, תנצל את הזמן, תנצל. תראה, יש המון זמן, המון, המון, המון זמן מיותר שצריך לנצל אותו.
חג מתן תורה - חג הקציר
בנוסף, החג הזה, איך אנחנו אוהבים אותו? חג מתן תורה, נכון? איך התורה קוראת לחג הזה? איך זה נקרא בלשון התורה, החג הזה? "חג הקציר". תגידו, מה אנחנו חקלאים? מה זה? לא מבין? תכף עכשיו יהיה מודעה: "רבותיי, עושים משמר כל הלילה". על מה? לא שמעת - חג הקציר. מה זה? אני לא מבין? איזה חג זה?
התורה היתה צריכה להגיד מפורש - חג מתן תורה. זה מרגש, תגיד 'חג מתן תורה', זה נשמע מרגש. חג קציר? מה זה? מה זה נותן לנו חג הקציר? אני לא מבין. מי מעניין אותו? מי מעניין אותו בחג הקציר היום? זה לא מעניין בכלל אף אחד. והתורה לא הזכירה מילה אחת, חג מתן תורה. וואי, זה דבר כזה גדול. לא הזכירה את זה בכלל. נורא עד מאוד.
בחג הזה בן אדם מקבל את התורה, קורא את התרי"ג מצוות. אפשר לקרוא את התרי"ג מצוות ולעבור, אפשר לקרוא את התרי"ג מצוות ולהגיד "אני בעזרת השם מחליט שאני הולך עם השם יד ביד".
תדע לך, איפה שאתה הולך עם השם יד ביד, שם אתה 'קוצר' את כל ההצלחות שלך. ההצלחות של כל בן אדם איפה נמצאות? היכן? שאתה הולך עם השם יד ביד. החג הזה הוא 'קציר'. מתי הוא קציר? מתי שאתה יודע ללכת עם השם בלי לעזוב אותו, בלי לשחרר את היד. אתה הולך עם השם גם כשיש ניסיונות, כשיש קשיים. "אני הולך, לא, השם ככה ציווה, ככה אני עושה". "אבל, אבל, אבל..." יש את ה'אבל', לא, לא. את ה'אבל' הזה תשבור אותו. אם אתה הולך עם השם, שמה אתה קוצר את כל ההצלחות שלך.
סיפור הבחור שעמד בניסיון
סיפר איזה בחורצ'יק: "גדלתי במשפחה עשירה מאוד, מאוד, מאוד עשירה. מצד שני, ההורים שלי היו שונאים חרדים, אנטי חרדים, משהו בצורה מבהילה. אבל החבר'ה בשכונה דיברו איתי: 'בוא לבית כנסת'. אני רק נכנסתי לבית כנסת, ראיתי את הארון הקודש, ראיתי את הספרים, ברחתי, ברחתי. אבל עוד פעם קראו לי, ועוד פעם באתי, ועוד פעם. ויום אחד באתי והיה שם שיעור של דף היומי, והרב הסביר את זה בכזאת צורה יפה, מאוד נהניתי. כשנהניתי כבר מהשיעור של דף היומי, הרגשתי טוב. אמרתי אפשר לבוא לבקר פה".
"מדי פעם הייתי בא לבקר. הביקורים הלכו להיות יותר ויותר תכופים, וכבר התחלתי להתחזק. כל זה כשההורים שלי לא יודעים מזה כלום, כלום, לא יודעים כלום. והייתי שם כיפה בכיס, הייתי מגיע לבית כנסת, שם את הכיפה ונכנס לבית כנסת. ערב אחד אני מגיע הביתה, קורא לי אבא שלי, אומר לי 'בוא, אני רוצה לדבר איתך בחדר'. אומר לי: 'היום אני נסעתי בכביש הראשי ליד הבית כנסת, ראיתי אותך עם כיפה על הראש, נכנס לבית כנסת. תשמע, אתה לפני חודשיים הוצאת את הרישיון, אני ואמא החלטנו, אנחנו קונים לך מרצדס ספורט חדשה, קונים לך חדשה מהניילון, בתנאי שאתה מוריד את הכיפה ולא הולך לבית כנסת'."
"וואי וואי וואי", אומר הבחורצ'יק, "מה אני עושה? מצד אחד, אני רוצה אוטו, אני באמת רוצה אוטו. מצד שני, מאז שהתחלתי ללכת לשיעורים הרגשתי מה זה טוב על הנשמה. עד היום היה לי רע, היה לי רע בחיים. היה לי הכל, אבל היה לי רע. עכשיו אני מאוד מאוד טוב לי בחיים. מצד שני, יש פה מכונית. נו, מה אני אעשה עכשיו?" ואבא אומר לי: "נו, מה החלטת?" לא יודע מה להגיד לו. אני רוצה להגיד לו, אבל לא יודע מה להגיד. סגרתי את העיניים, התחלתי לחשוב מה לעשות. ואז אמרתי לאבא: "אבא, החלטתי שאני הולך לבית כנסת".
כשאבא שמע שאני הולך לבית כנסת, אז אמר לי: "אז תצא מהחדר". ויצאתי. כשיצאתי מהחדר הרגשתי פתאום כזאת הארה, נפלה עליי כזאת הארה משמיים, כזאת הארה גדולה נפלה עליי משמיים. וואו, אני פתאום התחלתי ללמוד ואני מבין. עד היום הייתי רק שומע, מבין פה מילה, שם מילה. היום אני קורא עם הרב את הגמרא ואני מבין איתו. התחלתי ללמוד, איך התקדמתי. כל כך היה לי תענוג, כזה תענוג לא היה לי בחיים.
שבועיים אחר כך, הרב מסר את השיעור והרב דיבר בהלכה, ואני הרגשתי שאני חצי תלמיד חכם. התווכחתי עם הרב ואחרי השיעור התווכחתי עם הרב. הגעתי מאוד מאוחר הביתה, ידעתי שההורים יודעים שאני בבית כנסת ועוד הגעתי מאוחר. אני גמור הפעם, אני גמור הפעם. איך שבאתי הביתה, נכנסתי הביתה, אבא ואמא קמו, חיבקו אותי, אמרו לי "רצינו להגיד לך שאנחנו מאוד שמחים שאתה הולך בדרך שלך. אם טוב לך אנחנו גם לנו טוב שטוב לך, ובעזרת השם, מחר המכונית תגיע".
זה חג שבן אדם עומד בניסיונות, "אני מוכן לקבל את התורה, אבל...", כל אחד מאיתנו יש לו את ה'אבל' שלו. לא, לא, אם אתה הולך עם קבלת התורה בלי תנאים, קבלת התורה עד הסוף, תדע, זה נקרא חג הקציר. זה זה, פה אתה 'קוצר' את כל ההצלחות שלך. אין אחד מאיתנו שלא זקוק לישועות, כל אחד מאיתנו זקוק לאיזו ישועה, לאיזו ברכה, לאיזה משהו.
תדע לך שכשאתה הולך עם השם ואתה עומד בניסיון, שמה יש את הקציר. שם זה הבן אדם פתאום מרגיש את ההצלחה, את הסיעתא דשמיא שנשפכת עליו.
מגילת רות ושכר גומלי חסדים
חז"ל אומרים מגילת רות אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר. נו, אז למה נכתבה? אלא ללמדך שכרן של גומלי חסדים. זהו, בשביל זה נכתבה מגילת רות, בוא תראה מה השכר מקבלים על מי שעושה חסד. חסד, מי שעושה חסד.
איזה חסד יש פה? יש פה שני חסדים. חסד שרות עשתה עם נעמי שיכלה להשאיר אותה, זהו ללכת. לא, יש פה איזה אישה זקנה, אני אלך איתה, כל הדרך, אני לא נעים שהיא לבד, והיא נשארה איתה. זה החסד שהיא עשתה איתה. החסד השני מה שבועז עשה עם רות, זה החסד השני. נו ומה השכר? מה השכר שקיבלו? מזה יצא דוד המלך, איזה דבר גדול!
מישהו יכול לתאר מה היינו עושים היום בלי ספר תהילים? מישהו יכול לתאר מה היינו עושים היום בלי ספר תהילים? כל הגלויות שעם ישראל עוברים, כל הצרות, אבל יש נחמה בלב. יבוא יום, יבוא מלך המשיח. יש נחמה בלב, יש נחמה. כל מי שהולך למחנות עם הרב מרדכי נוירשל, הוא יודע מה שם שרים. אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, זה הנחמה בלב. מאיפה זה הגיע? זה הגיע מ'בוא תראה שכרן של גומלי חסדים'.
בן אדם שעושה חסד, חסד הוא עושה, תראה איזה השלכות נוראיות, נוראיות, באמת שאין תיאור, אין תיאור.
כיפור עוונות דרך חסדים
בנוסף, הזכרנו את זה גם (עלון 65 פרשת חיי שרה). חז"ל אומרים באבות דרבי נתן (פרק ד משנה ה), מעשה ברבי יהושע ורבי יוחנן בן זכאי שהיו הולכים בדרך, כיוון שראו את בית המקדש חרב... איזה צער זה, הרי הם היו בזמן שבית המקדש קיים, והם היו גם בזמן שנחרב. אי אפשר לתאר את הצער הזה.
כיון שראו בית המקדש חרב, רבי יהושע בן חנניה התחיל לבכות. "רבי, אוי לנו, מקום שמתכפרים בו עוונותיהם של ישראל חרב". אמר לו רבי יוחנן בן זכאי, "אל ירע לבבך, שיש לנו דבר אחר שמכפר עוונותיהם של ישראל". מה זה? "זה גמילות חסדים. שמכפר עוונותיהם של ישראל, שנאמר (הושע ו, ו) 'כי חסד חפצתי ולא זבח'".
טוב, אין לנו הבנה מה זה נקרא עוון, אין לנו הבנה. יש למישהו הבנה מה זה עוון? בכלל יש למישהו מאיתנו עוונות בכלל? בכלל יש למישהו עוונות? אין לך עוונות בכלל.
דבר ראשון אין לנו עוונות. דבר שני, גם אם יש עוון, תגיד לי מה זה עוון? סתם, זה לא רציני, לא רציני, לא רציני בכלל. יש מדרש שהמדרש כותב שכשמשה רבנו עלה למרום, אז הוא עבר דרך גיהנום. משה רבנו התחיל לרעוד, אלוקים אמר לו "זה לא בשבילך". אבל משה רבנו הייתה לו הוה אמינא, יש הוה אמינא, משה רבנו הייתה לו הוה אמינא.
[הערה: לא מצאתי את המקור של המדרש. ישורון]
הרמב"ן כותב, שכל ייסורי איוב, לא מתקרבים לגיהנום על חטא אחד. איזה פחד זה, איזה מפחיד, מפחיד לדמיין את זה. זה מתחיל בכך שהוא איבד את כל רכושו. זה לא סתם, הוא היה עשיר גדול, והכל הלך. אחר כך כל הילדים שלו מתו בבת אחת, אי אפשר לתאר איזה ייסורים אלה. ולבסוף גם עבר ייסורי גוף נוראיים, כולו פצעים, היה לוקח חרס, היה מגרד עד העצמות. על זה אומר הרמב"ן, שייסורים כאלה במשך 70 שנה. זה לא חטא אחד למעלה.
יש לך אפשרות למחוק את העוון הזה! מה, איך אפשר? איך אפשר למחוק דבר כזה? תעשה חסד! אם תעשה חסד, יש משהו שהוא כיוצא, כמו קורבן שמכפר, כמו קורבן שמכפר. אתה עושה חסד, תאיר פנים אחד לשני, זה חסד דאורייתא. ואנשים מתעלמים מזה, את אף אחד זה לא מעניין, את אף אחד זה לא מעניין.
טוב, אז לפחות בבית, לפחות בבית. זה ה'דאורייתא', ה'דאורייתא' לשמה. כי שמה אף אחד לא יגיד לך כל הכבוד, שום דבר. שמה זה נטו לשם שמיים. שמה בן אדם שיעשה חסד עם השני, יאיר פנים לשני, יחשוב על השכנים, יחשוב על ההורים. כל כך יש הרבה חסדים, שבן אדם מוקף חסדים, מכפרים לך את העוונות. אם היית יודע מה זה חטא אחד בשמיים, היית רץ אחרי חסד.
סיפור הרב מיכאל שטרן ושכר החסד
אתם מכירים את זה כבר, את הסיפור הזה, אבל אני לא סיפרתי אותו אף פעם. אז אני אספר אותו עכשיו, אבל אתם מכירים אותו בעל פה.
סיפר הרב יחיאל מיכל שטרן שליט"א, רבה של שכונת 'עזרת תורה'. הוא סיפר שכשהוא היה בצעירותו היה נוהג להסתובב לבקר בבתי חולים, בבתי אבות, לעשות סיבוב, להגיד רפואה שלמה לחולים, לתת להם הרגשה טובה.
יום אחד הוא נכנס לבית חולים, הוא רואה שם איזה זקן אחד, כולו מנופח. נו, מה קרה? יש לו בעיה בכליות, בקיבה, יש לו איזה בעיה. והיה ויכוח, מי אמור לטפל בחולה הזה? הבתי אבות טוענים שהילדים צריכים לטפל בזה.
הילדים טוענים, לא, אנחנו משלמים לבתי אבות, הבתי אבות הם שאחראים לקחת את האבא לטיפול. בינתיים הזקן הזה סובל ייסורי מוות, הוא בצער גדול ולא יודע מה לעשות. הוא התקשר למשפחה, הוא אמר לו: "תגיד לי, סליחה, מה אתה מתערב? מי אתה בכלל? מה אתה מתערב? זה סיפור של, זה סיפור של הבתי אבות". הם לא רוצים והם לא רוצים.
הוא שאל כמה עולה לקחת טיפול פרטי. הוא אמר שזה היה חצי מהמשכורת של הכולל שלו, חצי המשכורת. הוא אמר שיבוא שיקחו אותו, הוא ישלם את כל הטיפול. שילמתי חצי מהמשכורת לזקן הזה שאני לא מכיר אותו בכלל, כדי שירפאו אותו. ובאמת כשבאתי אחרי שבועיים ראיתי אותו, הוא מאוד הודה לי מכל הלב שברוך השם, עכשיו הוא משוחרר, טוב לו.
באתי אחרי שלושה חודשים, ראיתי אותו עוד פעם התנפח, ועוד פעם הויכוח עם הבתי אבות והוויכוח עם הילדים שלו. ועוד פעם שילמתי חצי מהמשכורת שלי של הכולל בשביל הזקן הזה. אחר כך הילדים ראו שככה אני עשיתי, הם הבינו שזה אחריות שלהם, והם נכנסו לתמונה. אבל הם לא שילמו לי כלום, הם לא באו ושילמו לי חלק, אפילו שהילדים היו מאוד עשירים, לא שילמו לי כלום, וככה זה נגמר.
זה היה קרוב אולי ל-40 שנה, לפני אולי כמה שנים, לא יודע כמה שנים זה היה בדיוק. הרב שטרן חלה, לא יודע באיזה מחלה, במעיים, אמרו לו שאפשר לטפל בזה, אבל הוא יהיה מוגבל כל החיים שלו, יהיה לו הגבלה מסוימת כל החיים שלו. הוא היה בצער גדול, כל המשפחה התארגנה באמת לתפילות לרפואת אבא.
הוא סיפר שיום לפני הניתוח, אשתו הגיעה, ראתה אותו שמח. "מה, מה אתה שמח?" אומר: "הזקן הזה הגיע בחלום, הזקן הזה הגיע בחלום. הוא הגיע בחלום והוא אמר לי, תדע לך הרב, על מה שעשית לי, אני עמדתי לפני כיסא הכבוד, אמרתי לא יתכן שבאותו דבר שהצדיק הצטער בו, באותו דבר הוא סובל ממנו. אל תדאג, הרב אתה תעבור את הניתוח, הניתוח יהיה מאוד קל ולא תהיה מוגבל בכלל כל החיים שלך, לא תהיה מוגבל בכלל".
וזהו, באמת הוא עבר את הניתוח, הכל עבר בהצלחה, הרופאים אמרו לו: "וואי, זה עבר כזה, שום הגבלות, שום דבר". הוא תלמיד חכם גדול, אתם יודעים, אני לא רוצה להגיד לכם מי הוא, תלמיד חכם מאוד מאוד גדול.
מאחרי הניתוח, הוא אמר: "אם השם החייה אותי, זאת אומרת שהיום אני צריך לעשות חסד". היום הוא מגיע לכל מיני ישיבות, אני לא יודע אם הוא מסכים שאני אגיד את זה, מגיע לכל מיני ישיבות, מכין אוכל לבחורים.
מה, כאילו מה? מכין להם אוכל, אומר, "אם נשארתי בעולם, סימן שאלוקים השאיר אותי פה לעשות חסד, זהו, בשביל זה נשארתי פה בעולם, לא יותר מזה". הוא יושב לומד כל היום, אבל מדי פעם הוא הולך לאיזה ישיבה פה ושם, לא כל הזמן, פה הולך, שמה הולך. איך אני יכול לעשות חסד עם אנשים. זהו, ללמדך שכרן של גומלי חסדים.
סיפור האורחת והנחש
סיפר איזה בחור ממשפחה אחת, "אמא שלי מאוד אוהבת להכניס אורחים הביתה, אבל איזה אורחים? אלו הגלמודים האלו, אלו המסכנים האלו". אמא הייתה דואגת להכניס אותם. יום אחד אבא טס לחוץ לארץ, ואמא נשארה לבד. אמא נסעה מהבוקר, התפללה מוקדם מוקדם, מהבוקר יצאה לסידורים, חזרה תשע בערב. תשע בערב אמא הייתה גמורה לגמרי.
אמא חיכתה כמה דקות שנחזור מהישיבה, חזרנו מהישיבה, אמא אמרה שלום, באה לנוח. איך שהיא באה לנוח, דפקו בדלת. הסתכלנו בעינית, נו, מי הגיעה? "ההיא"! אמא, "ההיא" הגיעה! מי זאת "ההיא"? זאת המסכנה, אתה יודע, כשהיא מגיעה, כל מה שאתה שם לאוכל לא מוצא חן בעיניה. "תחליפי לי את זה, מה זה האוכל הזה?" עכשיו תכיני עכשיו אוכל חדש. אתה מכין אוכל חדש, גם אז היא צועקת, ואחר כך היא מספרת כל הסיפורי סבתא שיש לה, ואחר כך היא הולכת.
עכשיו ידענו שאמא עכשיו גמורה מעייפות, אמרנו לאמא, "אמא, היום לא צריך, זהו, היום לא, את כל יום דואגת לה, היום לא". אמא אומרת "חסד זה גם כשיש קשיים, עושים חסד". אמא באה, פתחה לה, איך שהיא פתחה לה, התחילה לצעוק על אמא "מה, אני צריכה לדפוק חצי שעה שתפתחי לי?" טוב, הכניסה אותה הביתה. אבל באמת הפעם השם ריחם על אמא. שמה לה לאכול, והאוכל מצא חן בעיניה, הפעם לא דיברה מילה, אכלה את כל האוכל, התחילה לספר כל מיני סיפורי סבתא.
אחר כך היא אומרת, "תשמעי, אני לא יכולה לבוא לך כל יום, תכיני לי קופסאות של אוכל, אני אקח את זה הביתה, ככה במקום שאני אבוא כל יום, תכיני לי אוכל של יומיים, אני אבוא עוד שלושה ימים". אמא דאגה לה להכין את האוכל. בינתיים שהיא מכינה את האוכל, היא אומרת לאחת הבנות, "כבר מאוחר בלילה, לכי תישני במיטה של אבא", כי המיטה של אבא פנויה, עכשיו כשאבא בחוץ לארץ.
היא הלכה למיטה של אבא, היא חוזרת בריצה, היא אומרת: "אמא, יש שמה נחש גדול, יש שמה נחש גדול מאוד!" האמא אומרת, "אתה יודע, הבנות האלו, רואות ג'וק זה נהיה אריה". אז היא אומרת לבן הגדול, "לך תראה איזה ג'וק היא ראתה שם". הוא מגיע, "אמא, איזה ג'וק? זה נחש שני מטר!" אמא רצה, סגרה את הדלת, שמה סמרטוטים למטה של הדלת שהנחש לא יצא, התקשרה ללוכד נחשים.
עבר איזה שעה, הלוכד הגיע, שואל אותו: "מה, איך הגיע לך נחש לפה? מה, באמצע ירושלים נחש?" אמר: "לא יודע בדיוק איך הגיע, מהחום אולי הגיע". הלוכד נכנס לתוך החדר, תפס את הנחש, הוא אומר: "אני לא יודע, לא יודע מה להגיד לכם, זה נחש מאוד מסוכן, לא רק מסוכן, מסוכן מאוד. אם הוא נושך בן אדם, אפשר להציל את הבן אדם הזה רק תוך רבע שעה. אם יעבור רבע שעה, בזה נגמר הסיפור. לא יודע איזה נס השם עשה לכם שהציל לכם את החיים שלכם".
אמא אומרת, "תשמעו, היה לנו שני אורחים בבית היום, היה לנו את האורח הנחש ואת "ההיא". "ההיא" הגיעה. אנחנו בזה שבחרנו לקבל את "ההיא", אז בורא עולם הציל אותנו מהנחש הזה, הציל אותנו". ללמדך שכרן של גומלי חסדים. אדם שעושה חסד, עושה חסד, בן אדם עושה חסד, גם שיש לו קשיים, ושם זה חג הקציר, שם אתה קוצר את ההצלחות שלך.
סיום
יזכה אותנו השם, שהחג הזה שמלא תורה, מלא אהבת תורה, יזכה אותנו שישפיע עלינו, על ילדינו, שיהיה להם הרבה חשק ושמחה בלימוד תורה, שנזכה לעבוד את השם, לעשות לו נחת רוח, שנזכה שיביא השם משיח ברחמים מתוך תשובה אמיתית, אמן ואמן.