שיעור 97

להודות להשם בכל המצבים!!!

פרשת חקת תשפ"ה

רעיונות מרכזיים

1. חשיבות הכרת הטוב בעיני הקב"ה

בורא עולם הסיר את הבאר לאחר מות מרים כדי שעם ישראל יכירו בטובתה. הקב"ה העדיף שמשה ואהרן יחטאו ולא יכנסו לארץ, עם כל ההשלכות הנלוות (עיכוב בניית המקדש והגאולה), רק כדי שהעם יכיר טובה למרים. זה מלמד שהכרת הטוב בעיני הקב"ה היא ערך "גבוה מעל גבוה".

2. מעשי גדולי ישראל להכרת הטוב

סיפורים על החפץ חיים שנתן חצי מזכויות המשנה ברורה לבלן שהצילו; רבי איסר זלמן מלצר שבא לבר מצווה של ילד שגרם לו חיזוק; ורבי ניסים קרליץ שהתעקש להשכין שלום בין זוג בגלל הכרת הטוב לאבי הבעל. גדולי ישראל מלמדים שבמקום שיש הכרת הטוב יש "חיובים אחרים" - מעבר לחובות הרגילות.

3. המכבד את הבריות הוא המכובד

אנשים שחושבים שכולם חייבים להם הכרת הטוב הם שנואים בעיני הציבור. חז"ל אומרים "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" - ככל שאדם יודע להכיר טובה לאחרים, כך אחרים יכירו לו טובה.

4. חטא מי מריבה מנקודת הכרת הטוב

לפי האבן עזרא, חטא מי מריבה קשור לכך שלא הודו לה' על המים שקיבלו. הקידוש השם הגדול הוא שבן אדם יודע להודות לקב"ה. עצם חוסר ההודאה היה חילול השם ("יען לא הקדשתני לעיני בני ישראל").

5. ההודאה ככפרה על עוונות

הנביא הושע מלמד שכאשר אדם שב בתשובה ומודה לה', ה' מוחל לו על כל עוונותיו. "קח טוב" - ואין טוב אלא תודה. הכרת הטוב והודאה לה' הן "עסק משתלם" שמביא לכפרת עוונות.

6. הסיפור על השמחה בקושי

סיפור האיש עם שלוש הבנות שלא התארסו, שעשה סעודות הודיה דווקא על הקושי בעקבות דברי הרב בן שמעון, ולבסוף זכה לנס (מציאת האוטו הגנוב מלא תכשיטים) וחיתן את כל בנותיו.

7. ברכה על הרעה מעצור לגלגל הנפילה

לפי נפש החיים, חובת הברכה על הרעה כשם שמברכים על הטובה איננה על עצם האסון, אלא כדי לעצור את "הגלגל שמתחיל להסתובב למטה". כשאדם מודה גם בעת צרה, הוא עוצר את המשך הנפילה ומגן על עצמו ומשפחתו.

8. הערכת הדברים הבסיסיים בחיינו

סיפור האישה שהתלוננה על "הגזמות" בסיפור על אובדן שמיעה, ואז איבדה את שמיעתה. מלמד על הצורך להודות על הדברים הבסיסיים שאנו מקבלים יום-יום (כמו שמיעה) ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם.

הסיפורים בשיעור

1. החפץ חיים והבלן המציל

החפץ חיים התעלף במקווה מלא אדים, והבלן שחשב תחילה שמדובר בשיכור, בעט בו כדי להוציאו. כשגילה שמדובר ביהודי עם ציציות, החייה אותו. החפץ חיים הודה לו והציע לתת לו חצי מזכויות המשנה ברורה כאות הכרת טובה, מלמדנו עד כמה גדולי ישראל העריכו את ערך הכרת הטוב.

2. רבי איסר זלמן מלצר והשידוך הפלאי

בגיל 20 חלה רבי איסר זלמן מלצר בשחפת והרופאים קבעו שיחיה לכל היותר שנה. ארוסתו, למרות לחץ המשפחה לבטל את השידוך, שאלה את החפץ חיים שאמר לה שיש אנשים בריאים ויש מאריכי ימים. היא התחתנה עמו, ורבי איסר זלמן חי עד גיל 84, כנגד כל התחזיות הרפואיות.

3. רבי איסר זלמן והבר מצווה

רבי איסר זלמן מלצר, שהיה חלש מאוד, הפתיע את כולם כשהגיע לבר מצווה של נער שהזמין אותו. כשנשאל מדוע טרח להגיע, הסביר שהוא חייב הכרת הטוב לנער שגרם לו "חיזוק" כשאמר לו שהיה סנדק בבריתו - מה שגרם לרבי איסר זלמן להתבונן כיצד הזמן חולף במהירות.

4. רבי איסר זלמן ביום הולדתו ה-80

הרב שך סיפר שבא לבקר את רבי איסר זלמן ביום הולדתו ה-80, וגילה שקיבל על עצמו "לעשות שטייגן" (להתקדם בלימוד) במסכת זבחים. הרב שך היה מציין את הניגוד - גדולי ישראל בגיל 80, למרות חולשתם, ממשיכים להתקדם, בעוד בחורים צעירים לעתים "כמו זקנים בגיל 200 לא זזים".

5. רבי ניסים קרליץ והזוג שעמד להתגרש

זוג ממשפחות חשובות עמד להתגרש, וגם מרן הרב שך והסטייפלר לא הצליחו למנוע זאת. רק רבי ניסים קרליץ המשיך לנסות בכל כוחו, ולבסוף הצליח להשכין שלום ביניהם. כשנשאל מדוע התעקש כשגדולי הדור "ירדו מהעץ", הסביר שחייב הכרת הטוב לאבי הבעל שדאג לו בחו"ל.

6. העשיר והיהודי הבוכה בכותל

הרב פירר סיפר כיצד פגש עם תורם עשיר יהודי שבכה בכותל. כשניגשו אליו, גילו שהוא בוכה מרוב הודיה - הוא זה עתה חיתן את ילדו ה-13, ובהגיעו לכותל להודות, נזכר בחבריו שחלקם עדיין לא נישאו או לא זכו לילדים, והתרגש מהחסד שעשה עמו הקב"ה.

7. שלוש הבנות שלא התארסו והגניבה המופלאה

יהודי עם שלוש בנות בוגרות שלא התארסו פנה לרב מרדכי בן שמעון. הרב יעץ לו לעשות סעודות הודיה דווקא על צרתו, על פי עיקרון "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". לאחר שלוש סעודות, גנבו את רכבו, ושוב עשה סעודה. שבועיים לאחר מכן מצא את רכבו עם בגאז' מלא תכשיטי זהב וכסף מזומן, וזכה לחתן את כל בנותיו עם דירה לכל אחת.

8. האישה שאיבדה את שמיעתה

אישה שקראה בעלון על מקרה של אובדן שמיעה פתאומי, הגיבה בזלזול על "ההגזמות". למחרת, היא עצמה התעוררה ללא שמיעה באוזן אחת. למרות כל הטיפולים, רק בתא לחץ ברמב"ם נמצא מזור למצבה. בשבוע שהייתה שם, היו עמה 16 אנשים נוספים מהצפון שאיבדו את שמיעתם באופן פתאומי.

9. משל האוטו שנשרף

הנפש החיים ממחיש את עיקרון "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" באמצעות משל על אדם שקנה רכב מפואר ולמחרת ראה אותו עולה באש. חז"ל מלמדים שהברכה על הרעה אינה על הנזק עצמו (הרכב כבר נשרף), אלא כדי לעצור את "הגלגל המתחיל להסתובב למטה" ולמנוע נזקים נוספים לבית ולמשפחה.

תמלול השיעור

הגמרא במסכת תענית אומרת, ג' פרנסים טובים היו לעם ישראל. היה משה רבנו, אהרון ומרים. הבאר היה בזכות מרים, והענני כבוד בזכות אהרון, והמן בזכות משה רבנו. כשמתה מרים נסתלק הבאר. נסתלק הבאר. זה הפרשה שלנו. נסתלק הבאר. ולאחר מכן חזרה הבאר. בזכות שניהם, חזרה הבאר.

במקום שואל המהרש"א, אם למשה ואהרון יש כוח להחזיר את הבאר, כל שכן שיש להם כוח שהבאר ימשיך לזרום. אם כשזה פסק לגמרי אתה יכול להחזיר את זה, אם זה עדיין ממשיך לזרום כל שכן שאתה יכול שזה ימשיך לזרום. מתרץ המהרש"א, ככה מתרץ גם החתם סופר, נכון, באמת היה אפשר שהבאר ימשיך לזרום, אבל אלוקים רצה שיכירו טובה למרים על המים שהביאה, שבזכותה הגיעו מים. לכן בורא עולם עשה שלא יהיה מים ואז כולם שואלים, "מה יכול להיות? 40 שנה במדבר יש מים ופתאום אין מים? מה קורה? מה זה מה קורה? זה בזכות מרים!". אז כולם ידעו להכיר לה טובה על המים שהביאה.

כן, אבל בגלל הכרת הטוב הזה קרה לנו אסון מאוד גדול. נכון, צריך להכיר טובה, אבל כנגד זה קרה אסון גדול שמשה ואהרון לקו על המים. והאור החיים הקדוש כותב שאם משה היה נכנס לארץ, במקום היה נבנה בית המקדש, המשיח היה מגיע, זהו, והעולם היה מתוקן. בגלל שהלכו המים, אז משה ואהרון לקו על המים, ונגזר שלא יכנסו לארץ. ותראה איזה חורבן גדול נהיה - החורבן, כל מסעות הצלב, השואה, גם מה קורה היום - הכל בגלל שמשה לא נכנס לארץ. אבל כל זה למה? כל זה כדי לדעת להכיר טובה למרים. במילים אחרות, היה שווה לבורא עולם לעשות את כל הצער הזה רק בשביל מה? בשביל להכיר טובה.

סימן שהכרת הטוב גבוה מעל גבוה. מה שלפעמים נראה לנו ש'הכרת הטוב' זה עוד איזה דבר, אתה יודע, שלא נעים כזה. אתה יודע "אני אכיר לו טובה כי לא נעים". לא. פתאום אתה מתחיל להתבונן שהכרת הטוב זה דבר גבוה עד מאוד.

סיפר הרב שטיינמן, את הסיפור הזה כבר סיפרנו אותו כמה פעמים. הוא סיפר שיום אחד החפץ חיים שכבר היה מבוגר נכנס למקווה. המקווה היה מלא אדים, לא היה אוויר במקווה והחפץ חיים התעלף. כשהתעלף הבלן חשב "מי זה התעלף פה? איזה שיכור אחד. איזה שיכור אחד נפל פה". מה עשה הבלן? הוציא אותו, התחיל לבעוט בו. התחיל לבעוט בו כדי להוציא אותו החוצה. בסוף הוא רואה שיש לו ציציות. "וואי, ציציות? לא יכול להיות. זה  לא שיכור". תפס אותו, הרים אותו, שם אותו בחוץ, שפך עליו מים קרים והתעורר החפץ חיים. החפץ חיים התעורר.

החפץ חיים אמר לבלן, "תדע לך שהייתי קרוב למיתה יותר מן החיים, ואתה בזכות מה שעשית הצלת אותי. אני רוצה לתת לך כהכרת הטוב על מה שעשית. אני רוצה לתת לך חצי מהמשנה ברורה שכתבתי".

פלא פלאים! אומר הרב שטיינמן, החפץ חיים ניסה "במה אני יכול להכיר טובה לבלן הזה? מה אני ניתן לו?" הבין החפץ חיים שהכרת הטוב שאני יכול לתת לבלן הזה, זה לפחות חצי משנה ברורה. עכשיו תחשוב שחצי משנה ברורה שייך לאיזה בן אדם זר. כמה אנשים לומדים משנה ברורה? כמה לומדים? אין מקום שלא לומדים משנה ברורה. אחד זוכה בזה, חצי מזה. איזה יהודי אחד פשוט, בלן אחד, זוכה בזה כחלק מהכרת הטוב על מה שעשה לחפץ חיים.

אותו דבר סיפר רבי איסר זלמן מלצר. רבי איסר זלמן מלצר היה אדם מאוד חלש. הוא כשהיה בגיל 20 אז הוא חלה במחלה של השחפת. ואז הוא היה כבר מאורס והוא התקשר לארוסתו ואמר לה שהיא יכולה לבטל את השידוך. ארוסתו הלכה לרופא משפחה, שאלה אותו "כמה זמן הוא יכול לחיות?" אמר לה, "תראי, בדרך כלל בעולם מי שחולה במחלה של השחפת לוקח חודש והוא נפטר. אם יהיה נס - שלושה חודשים. אם יהיה נס גדול, משהו גדול מאוד - שנה שלמה. היה אחד בכל העולם ששנה החזיק מעמד".

זהו. היא חזרה, והמשפחה מאוד ביקשה ממנה לבטל את השידוך. לבטל את השידוך. "לא רוצים לראות אותך אלמנה צעירה". אף על פי כן היא הלכה לשאול את החפץ חיים. החפץ חיים אמר לה, "תדעי לך בתי, יש אנשים בריאים ויש אנשים שמאריכים ימים. אם נגזר, תזכי לחיות עם בעל באריכות ימים". היא שמעה את זה והיא לא ביטלה את השידוך והתחתנה איתו.

רבי איסר זלמן מלצר נפטר בגיל 84. 64 שנים אחרי מה שאמרו לו. אחד הפרופסורים שהיה באותה תקופה, הוא אמר שצריך לשרוף את כל ספרי הרפואה, כי אין בן אדם אחד בכל ההיסטוריה שזכה לחיות יותר משנה שלמה, אין אחד כזה. אבל מצד שני זה פגע בו מאוד והוא היה אדם מאוד מאוד חלש. הוא היה חלש מאוד.

יום אחד הגיע אליו איזה בחורצ'יק אחד, אומר לו "הרב, אני עושה בר מצווה. אני מזמין את הרב לבר מצווה". עכשיו זה רק בשביל הכבוד. לא מזמין את הרב. הרב כבר לא מגיע, כבר מבוגר מאוד. הוא לא מגיע, אבל כ'כבוד' הביאו לו את ההזמנה. באמת, באמצע הבר מצווה הגיע רבי איסר זלמן מלצר. הגיע לבר מצווה. וואי איזה בר מצווה הייתה, מי לא דיבר על הבר מצווה הזאת.

כששאלו אותו "הרב למה הגעת? זה טרחה גדולה, הרב גם חלש מאוד, למה הגעת?" הוא אמר "כי אני חייב הכרת הטוב לבחור הזה של הבר מצווה". "למה?" "כי הוא בא אליי והוא אמר לי 'הרב אני עושה בר מצווה' ואמרתי 'מה, בר מצווה? אתמול הייתי הסנדק שלך! איך יכול להיות שעברו 13 שנים? לא יכול להיות!' אמרתי 'איסר זלמן מלצר, תלמד, שב תלמד, הזמן עובר מהר'. והיה לי כזה חיזוק. אמרתי כהכרת הטוב לחיזוק שהבחור הזה עשה לי אני אבוא לבר מצווה שלו". פלא פלאים! כל זה כהכרת הטוב.

כדרך אגב סיפר הרב שך שיום אחד הוא בא לבקר את רבי איסר זלמן מלצר. אומר לו רבי איסר זלמן מלצר "אתה יודע, היום יש לי יום הולדת. היום אני בגיל 80 ואני ביום הולדת קיבלתי על עצמי קבלה לעשות שטייגן. פתחתי מסכת זבחים ואני עושה שטייגן". והרב שך היה מספר את הסיפור הזה והיה אומר "תראה מה זה גדולי ישראל, בגיל 80, חלשים מאוד, היו עושים שטייגן. ואתה רואה בחורים בגיל 17-15, איפה? כמו זקנים בגיל 200 לא זזים". ככה זה. רק דרך אגב.

סיפר הרב ניסים קרליץ, היה איזה זוג שהחליטו להתגרש. אבל מכיוון שהזוג האלו היו אנשים מאוד חשובים, משפחות מאוד מאוד חשובות, אז הם הלכו להתנסות בפשרה, למצוא איזה קשר ביניהם, איזה גישור, אצל מרן הרב שך ואצל הסטייפלר. כמה שניסה הרב שך וכמה שניסה הסטייפלר - לא הלך. בסוף הם פרשו, אמרו "אפשר להתגרש". היחיד שהמשיך זה היה רבי ניסים קרליץ.

רבי ניסים קרליץ הוא המשיך בכל הכוח. אמרו לו "אבל אתה רואה שהרב שך ירד מהעץ, הוא הבין שזהו, זה כבר מקרה אבוד. אין מה לעשות, זה מקרה אבוד". אמר לו "לא, אני חייב להמשיך עד הסוף". ובאמת רבי ניסים קרליץ הלך עד הסוף ובסוף הצליח למצוא ביניהם שלום, והשלום שרר בתוך הבית שלהם. פלא פלאים.

שאלו אותו "הרב, מה זה המסירות נפש הזאת? אתה ראית שגדולי ישראל ירדו מהסיפור. למה אתה לא יורד מהסיפור?" אמר לו, "לא, אני חייב הכרת הטוב לאבא של הבעל הזה. אני מאוד חייב לו הכרת הטוב. בחוץ לארץ הוא מאוד דאג לי. הוא מאוד דאג לי בחוץ לארץ ואני חייב לו הכרת הטוב".

היכן שיש הכרת הטוב, תדע, זה חיובים אחרים. זה לא אותם חיובים שאתה מכיר. זה כבר חיובים אחרים.

עכשיו, לפעמים בן אדם הולך ברחוב והוא אומר לעצמו "או, כמה אשתי חייבת לי הכרת הטוב". אתם מכירים את האנשים האלו? "כמה אשתי חייבת לי הכרת הטוב, וכמה ההורים שלי צריכים להכיר לי טובה, והחברותא שלי...". והוא הולך ברחוב, איך הוא מרגיש? "כולם חייבים לי". והוא לא יודע כמה כזה בן אדם שנאוי בעיני הציבור.

חז"ל שרצו להגיד לך, אתה רוצה להיות מכובד? נו, מה תעשה? מה תעשה? "איזהו מכובד?" נו, מה תעשה? "המכבד את הבריות!". ככל שתדע אתה להכיר טובה לאחרים, תדע לך שאחרים יכירו לך מאוד מאוד טובה.

בפרשה שלנו גם מוזכר העניין של חטא מי מריבה. האור החיים הקדוש מזכיר כבר עשרה טעמים, מה היה החטא, כל אחד כתב מה שכתב. האבן עזרא כותב משהו בשבילנו. כל זה אולי לא בשבילנו, בסדר, זה תירוצים על משה רבנו, אבל יש משהו בשבילנו עכשיו.

 האבן עזרא כותב: תשמע, היית במדבר, היית צמא. מה זה צמא, במדבר אין מים. ופתאום יצא לך מים. איזה מים? לא מים רגילים. בארה של מרים. אתה יודע מה זה? כוס אחד של מים. יצא רבי חיים ויטאל. אז אתה יודע מה זה לשתות בקבוק? בקבוק שלם לשתות. אז שתית כשהיית צמא, תגיד, למה לא אמרת תודה? לא אמרת תודה. הם לא אמרו תודה על המים שקיבלו. זה היה חטא מי מריבה.

כותב האבן עזרא, על זה שלא ידעת להגיד תודה, לא ידעת להכיר טובה, על מה שנתנו לך מים. זה "יען אשר לא הקדשתני לעיני בני ישראל". הקידוש השם הגדול שבן אדם צריך לדעת להודות לקדוש ברוך הוא. לדעת. וההודאה גדולה עד מאוד.

הנביא הושע, אני אומר לכם, תסתכלו בפנים, זה מצחיק, אבל זה אמיתי. זה אמיתי. כתוב, אני אומר מה שכתוב. הנביא הושע, קוראים אותו בשבת שובה (יד, ב-ג): "שובה ישראל עד השם אלוקיך". למה? "כי כשלת בעוונך". אתה יודע, העוונות שלך עשו לך כישלונות. אז מה אני נעשה? "קחו עמכם דברים ושובו אל השם". מה נעשה? "אמרו אליו כל תישא עוון". כותב רש"י "אמרו אליו תמחל לנו על כל העוונות שלנו". ומה? "וקח טוב". ואנחנו נגיד לך תודה רבה.

איזה רעיון! איזה רעיון! ריבונו של עולם, תמחל לנו על כל העוונות. נו, ומה, מה אתם תתנו תמורה כנגד זה? מה תתנו בתמורה? "נגיד לך תודה רבה". "קח טוב", רש"י מביא שלושה פירושים, זה הפירוש השלישי ברש"י. "קח טוב" - ואין טוב אלא תודה, שנאמר "טוב להודות להשם". איזה עסק! עסק משתלם!

עכשיו אם אני הייתי אומר את זה, "תשמע, אתה מצחיק". תשמע, זה נביא הושע. היו הרבה נביאים שנכתבו ונמחקו. ואם הנביא הזה נכתב, זאת אומרת שזו נבואה שנצרכה לדורות. ובורא עולם אומר, "תשמע, אם אתה יודע להודות לי, אני מוחל לך על כל העוונות. מוחל לך על כל העוונות". איזה דבר גדול זה. אי אפשר לתאר כמה בן אדם יכול לזכות בזה שהוא יודע להודות. זה דבר גדול. גדול עד מאוד.

סיפר הרב פירר: יום אחד הגיע איזה עשיר גדול שמחזיק את המוסדות שלנו. אז כדי שיהיה יותר נחמד, 2 בלילה נסענו לכותל המערבי. הגענו לכותל המערבי, אנחנו רואים איזה אחד בכותל בוכה. הרב פירר, אומר לתורם: "תשמע, בוא נעשה עסק. אם הוא בוכה בגלל שזה עסק של רפואה - הכל עליי, אני אעשה הכל, הכל. אבל אם זה עסק של כסף - הכל עליך. מתאים לך או לא מתאים?" אמר לו "מתאים לי".

הרב פירר ניגש אליו, אומר לו לבן אדם: "שלום, אני רואה שאתה מדוכדך, עצוב. אתה יכול לשתף אותי? אני הרב פירר, אתה יכול לשתף אותי בזה?". אומר לו "לא, לא קורה כלום". "על מה אתה בוכה?" "אני אספר לך: זכיתי ברוך השם, 13 ילדים נולדו לי בבית, אתה יודע. וברוך השם, אחד ועוד אחד, חיתנתי את כולם. היום חיתנתי את הילד ה-13. באתי, אמרתי 'מה זה?! 13 ילדים זכיתי לחתן אותם!' באתי להודות לבורא עולם. הגעתי לכותל המערבי ואני פתאום מתחיל לשחזר את החיים שלי. אתה יודע שעד היום יש לי חברים שעוד לא התחתנו? שעוד לא התחתנו. יש לי חברים במחזור שלי שעוד לא התחתנו. יש כאלו שהתחתנו אין להם ילדים. יש כאלו שהיו להם אחד שניים ילדים. יש כאלו שלא זכו להשיא את כל הילדים שלהם. ואני, שלא מגיע לי שום זכות, איני יודע למה מגיע לי, בורא עולם ריחם עליי וזכיתי להשיא את כל הילדים שלי מתוך בריאות. באתי להודות. ואני חושב על זה ואני בוכה על ההודאה שיש". כמה אדם צריך לדעת להודות לבורא עולם.

סיפר איזה יהודי אחד - הלכתי לרב מרדכי בן שמעון. איזה סיפור זה, אני אומר לכם, מתוק מדבש. הרב מרדכי בן שמעון זצ"ל. הוא נפטר לפני 30 שנה בתאונת דרכים. הוא הבן של הרב מנצור בן שמעון. הוא הלך אליו, אמר לו: "הרב, יש לי בבית שלוש בנות בוגרות, אין חתונה. אין חתונות. אחת בת 30, אחת בת 28, אחת בת 26. ואין חתונות".

אמר לו הרב: "תראה, חז"ל אומרים 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'. כמו שאתה מברך על הטובה, אתה מברך בשמחה, ככה גם תברך על הרעה. תאר לך שהבת בת 30 מתארסת. מה היית עושה?" "מה? הייתי עושה סעודה". "אם היית עושה סעודה, אז תעשה עכשיו סעודה". אומר לו "מה אני יעשה סעודה?" "לך לכולל, תפתח שולחן גדול ותגיד 'אני עושה סעודה על זה שהבת שלי לא התארסה'".

טוב, הוא הביא שולחן, אנשים שואלים אותו "מה זה הסעודה הזאת?" אמר "מה זה סעודה? אני עושה סעודה. חייב לברך על הרעה. לא? צריך לברך על הרעה. על זה שהבת שלי לא התארסה אני עושה סעודה". טוב, אמרו "קורה, אנשים ש'צונחים', בסדר, קורה, יש אנשים ש'צונחים מהירח, יעבור...". שבוע לאחר מכן הבן אדם עושה עוד סעודה. "מה יש?" "יש לי עוד בת שלא התארסה. אני עושה סעודה. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה".

טוב, לאחר מכן עוד סעודה לבת השלישית. טוב מה כל אחד חושב עכשיו? "אוהו, בטח השדכנים רדפו אחריו". אל תשאל. שבועיים לאחר מכן גנבו לו את האוטו. מסכן, גם האוטו גנבו לו. בקיצור, הוא הולך לרב. "הרב, "אמרת תעשה סעודה. אתה יודע מה יצא מזה? גנבו לי את האוטו". אמר לו הרב, "מצוין. אם היית קונה אוטו חדש, היית שמח. נו, אז תעשה סעודה שגנבו לך את האוטו".

טוב, הרב אמר, עשה סעודה. מספר הבן אדם: "אני שבועיים לאחר מכן, אתה יודע, אין לי אוטו. נוסע באוטובוסים, אני נוסע באוטובוס בין רמת גן לתל אביב. אני עובר באוטובוס, אני רואה מהחלון, אני רואה את האוטו שלי. ישר לחצתי על הפעמון, ירדתי בתחנה, אני חוזר, היו לי מפתחות בכיס, נכנסתי, פתחתי את האוטו, נסעתי הביתה.

נסעתי הביתה, הגעתי הביתה. אני מגיע הביתה, אני פותח את הבגאז'. הבגאז' עמוס בתכשיטי זהב, עמוס בכסף מזומן. מתברר שאיזה ערבי, ערבים, חמולה של ערבים גנבו לי את האוטו ולא יודע מה עשו עם האוטו הזה. מילאו אותו בתכשיטים ובכסף.

פניתי לאחד הרבנים, אמר לי תפנה למשטרה. פניתי למשטרה, סיפרתי את כל הסיפור, בדקו, אין תביעות. זה תכשיטים ישנים מאוד. זה לא משהו שקרה עכשיו. הכל שלך. הכל שלך".

אומר הבן אדם, "זכיתי לחתן את כל הבנות שלי, שלוש בנות, כל אחת קיבלה דירה. כל אחת קיבלה את הדירה. למה? ידעתי להודות איפה שקשה לי. איפה שלא מסתדר". וזה בדיוק חטא מי מריבה. קיבלת מים, היה לך טוב. היה לך טוב. אז תדע להודות להשם.

לפני כמה זמן, אני רק רוצה לספר את זה עד כמה בן אדם צריך לדעת להודות. לפני כמה זמן, אז אני סיפרתי על איזה בת אחת שקמה בבוקר ולא שומעת באוזן. בקיצור, איזה אישה אחת קוראת את העלון, היא אומרת "הרב הזה עם ההגזמות שלו, מה זה הסיפור הזה שהיא קמה בבוקר לא שומעת". למחרת האישה הזאת עצמה לא שומעת באוזן. זה סיפור אמיתי, פה מצפת, אני גם יודע מי זאת האישה הזאת.

בקיצור, האישה הזאת סיפרה שהיא הלכה פה לבית חולים זיו, עשו כל מיני תרופות, זריקות, שום דבר לא עזר. לקחו אותה לבית חולים רמב"ם, יש היום מכון מיוחד עם 'תא לחץ', שזה עוזר לאוזניים, ובאמת זה עזר לה. אבל היא אומרת בשבוע שהיא הייתה שם, היו שם רק מהצפון פה, 16 אנשים שביום בהיר לא שומעים, ביום בהיר לא שומעים, פה בצפון פה, בשבוע שהייתה פה. כמה בן אדם צריך לדעת באמת להודות על מה שהשם נתן לו, על מה שהשם נותן. כמה אדם צריך להודות.

אני מסיים בדברי ה'נפש החיים' של רבי חיים מוולוז'ין. איך ייתכן שחז"ל אומרים לנו "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"? זה נשמע לך נורמלי? תשמע, זה נורמלי? בן אדם מגיע הביתה, מגיע הביתה, כולו זורח. אשתו שואלת אותו, "מה? מה? יש לך אור פנים, מה קורה?" אומר "מה זה מה קורה?" הוא הוציא את המפתחות, "את רואה? קניתי אוטו". "מה זה אוטו... אבל לא מה שאת מכירה. 100 מטר, 30 גלגלים, 20 דלתות". אם הוא גם חסיד - מקווה בתוך האוטו. משהו אתה יודע, משהו רציני מאוד. "תגידי, את רוצה סיבוב?" "תגיד, על כמה הוא נוסע?" "על כמה הוא נוסע? על 20. אני לא אסע על 100, כי מי יראה אותו. על 20 כולם רואים אותו אומרים 'וואו, איזה אוטו'".

טוב, למחרת הם יושבים בארוחת ערב, אשתו אומרת לו, "תשמע, מריחים ריח שרוף, מריחים משהו שרוף כזה". מסתכל מהחלון, הוא רואה את האוטו בוער באש. נו, מה חז"ל אומרים? "תגיד לי, איך היה אתמול? היית באורות, נכון? היית באורות. נו, גם עכשיו תהיה באורות". "איך אני אהיה באורות? נשרף האוטו. איזה אורות? איזה אורות אני אהיה? מה זה? אין לי גם ביטוח. גם אין ביטוח, אין כלום. איזה אורות?" חז"ל אומרים "כשם..." מה זה "כשם"? "כמו שבירכת על הטובה, תברך על הרעה" איך... אני לא יכול. זה לא מסתדר, לא מסתדר בשכל. מה אני יכול לעשות עם זה?

אומר בנפש החיים, אני אומר לכם, זה יסוד גדול מאוד לחיים שלנו. חז"ל הבינו שמה שהאוטו הזה נשרף זה תחילת הנפילה. לא, זה לא הנפילה, זה פשוט הגלגל מתחיל להסתובב לכיוון למטה. יש לך עכשיו בעיה, אתה חייב לעצור את זה. אתה יודע איך אתה עוצר את זה? אם תדע להודות על הרעה הזאת, במקום הגלגל נעצר.

ברור שזה קשה, אבל חז"ל לא התכוונו על האוטו הזה. על האוטו הזה כבר נשרף. אין מה לעשות. אבל אתה יודע את ההמשך. ההמשך זה הבית. ההמשך זה אתה. אשתך, ילדים, זה ההמשך. חייבים לעצור את זה. נו, איך אני אעצור את זה? אם תדע לברך על הרעה כשם שברכת על הטובה, במקום זה נעצר הרע.

וזה מה שהאבן עזרא מלמד אותנו. כמה אדם צריך לחיות להודות להשם. ככל שאתה יודע להודות להשם, "קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תישא עוון", וכתמורה "וקח טוב". והשם יעזרנו, על דבר כבוד שמו, אמן ואמן.