הילולת אור החיים הקדוש
ט"ו תמוז תשפ"ה
שיעור 98
הילולת אור החיים הקדוש
ט"ו תמוז תשפ"ה
רעיונות מרכזיים
- אור החיים הקדוש והאריות
בעת שהלך אור החיים הקדוש עם שיירה במדבר, ראש השיירה הזהיר שיש אריות בקרבת מקום וכולם ברחו. אור החיים הקדוש ומי שנשאר איתו פרסו סדין לאכול, ואז הגיעו עשרה אריות. הצדיק קם, אחז באוזן האריה הראשון ואמר לו "מאיפה שבאת - תחזור", וכל האריות חזרו לדרכם, מדגים את כוחם המופלא של צדיקים מול כוחות הטבע.
- הילד עם בעיית קרישת הדם
אבא לילד שסבל מבעיית קרישת דם חמורה וסכנת חיים בכל פציעה, מצא במקרה עלון על אור החיים הקדוש. הוא ואשתו קיבלו על עצמם ללמוד שלוש דקות בכל יום בספרי אור החיים, ותוך חודשיים הילד התרפא לחלוטין והפך לבריא כמו כל הילדים, למרות שהרופאים קבעו שאין מרפא למצבו.
- האברך עם סוכרת הנעורים
אברך שאובחן עם סוכרת נעורים חשוכת מרפא והתחיל לקבל אינסולין, ביקר בהילולת אור החיים הקדוש. הוא קיבל על עצמו להדליק נר לזכרו וללמוד בספריו, ולאחר חצי שנה הבריא לחלוטין מהמחלה, תוך הפתעת הרופאים שהעידו שמעולם לא ראו מישהו שהחלים מסוכרת נעורים.
- הקמיע עם הקללות
סיפור על אם שילדה בוכה ללא הפסקה, שמצאה דף גניזה ברחוב, קיפלה אותו כקמיע ושמה תחת כרית התינוק, שמיד נרדם. כשבעלה פתח את הקמיע, התגלה שהיה זה דף חומש עם תשעים ושמונה הקללות. אמונתה התמימה של האם, ללא "פלפולים", היא שהפכה את דף הקללות לברכה ורפואה.
- אשתו של הרב ואזנר והחברותא החכם מדי
הרב מספר כיצד אשתו הייתה בסוף הריון, והרב ואזנר הורה לו לרדת מיד לבית החולים. כשהתייעץ עם החברותא שלו, זה אמר "אבל מחר שבת" וכמעט התינוק נפטר. זו דוגמה לסכנה שבעשיית חשבונות וחוסר ציות פשוט לדברי חכמים.
- אמונת הספרדים בעיני הרב אריה לוין
בת של הרב אריה לוין סיפרה שאמה התפלאה מדוע הספרדים מסיימים את הפטרת השונמית במילים "ותאמר שלום", לפני שהילד מתרפא. הרב אריה לוין השיב שהוא מקנא באמונתם התמימה של הספרדים - אצלם, ברגע שהלכו לצדיק, הם כבר מאמינים שהילד חי, ללא צורך בהוכחות נוספות.
הסיפורים בשיעור
- אור החיים הקדוש והאריות
בעת שהלך אור החיים הקדוש עם שיירה במדבר, ראש השיירה הזהיר שיש אריות בקרבת מקום וכולם ברחו. אור החיים הקדוש ומי שנשאר איתו פרסו סדין לאכול, ואז הגיעו עשרה אריות. הצדיק קם, אחז באוזן האריה הראשון ואמר לו "מאיפה שבאת - תחזור", וכל האריות חזרו לדרכם, מדגים את כוחם המופלא של צדיקים מול כוחות הטבע.
- הילד עם בעיית קרישת הדם
אבא לילד שסבל מבעיית קרישת דם חמורה וסכנת חיים בכל פציעה, מצא במקרה עלון על אור החיים הקדוש. הוא ואשתו קיבלו על עצמם ללמוד שלוש דקות בכל יום בספרי אור החיים, ותוך חודשיים הילד התרפא לחלוטין והפך לבריא כמו כל הילדים, למרות שהרופאים קבעו שאין מרפא למצבו.
- האברך עם סוכרת הנעורים
אברך שאובחן עם סוכרת נעורים חשוכת מרפא והתחיל לקבל אינסולין, ביקר בהילולת אור החיים הקדוש. הוא קיבל על עצמו להדליק נר לזכרו וללמוד בספריו, ולאחר חצי שנה הבריא לחלוטין מהמחלה, תוך הפתעת הרופאים שהעידו שמעולם לא ראו מישהו שהחלים מסוכרת נעורים.
- הקמיע עם הקללות
סיפור על אם שילדה בוכה ללא הפסקה, שמצאה דף גניזה ברחוב, קיפלה אותו כקמיע ושמה תחת כרית התינוק, שמיד נרדם. כשבעלה פתח את הקמיע, התגלה שהיה זה דף חומש עם תשעים ושמונה הקללות. אמונתה התמימה של האם, ללא "פלפולים", היא שהפכה את דף הקללות לברכה ורפואה.
- אשתו של הרב ואזנר והחברותא החכם מדי
הרב מספר כיצד אשתו הייתה בסוף הריון, והרב ואזנר הורה לו לרדת מיד לבית החולים. כשהתייעץ עם החברותא שלו, זה אמר "אבל מחר שבת" וכמעט התינוק נפטר. זו דוגמה לסכנה שבעשיית חשבונות וחוסר ציות פשוט לדברי חכמים.
- אמונת הספרדים בעיני הרב אריה לוין
בת של הרב אריה לוין סיפרה שאמה התפלאה מדוע הספרדים מסיימים את הפטרת השונמית במילים "ותאמר שלום", לפני שהילד מתרפא. הרב אריה לוין השיב שהוא מקנא באמונתם התמימה של הספרדים - אצלם, ברגע שהלכו לצדיק, הם כבר מאמינים שהילד חי, ללא צורך בהוכחות נוספות.
תמלול השיעור
זכות אור החיים הקדוש ישמור אתכם מכל רעה, להצלחה, לסייעתא דשמיא, לברכה מרובה, אמן כן יהי רצון.
יש כמה סיפורים קטנים לספר על אור החיים הקדוש, אבל לפני הסיפורים אני רוצה להגיד חידוש בשמו של אור החיים הקדוש. לא מספר אור החיים, אלא מספר "חפץ השם" על הש"ס, במסכת ברכות בדף ט"ו.
כתוב בפרשת בלק: "כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". הגמרא במסכת ברכות דורשת: מפני מה סמכה התורה אוהלים ונחלים? רש"י כותב: למה האוהלים נסמכו לנחלים? לומר לך: מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה - אדם שהוא טמא, הולך למקווה, טובל, יוצא טהור - אף אוהלים מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות.
שואל האור החיים הקדוש: אני לא מבין, אתה לוקח את המצווה הכי כבדה בתורה, הכי כבדה. קח את שופר, סוכות, כיפורים, ברית מילה - כל זה תיקח, זה לא עומד ליד לימוד תורה. ואתה לוקח את המצווה הגדולה ביותר בעולם ומה אתה אומר לי? המצווה הזאת היא כמו מקווה, מה אתה עושה צחוק? איך יכול להיות?
אומר האור החיים הקדוש - אני אומר לכם, זה פצצה, וזה בשבילנו: חז"ל לא דיברו בכלל על לימוד תורה, לימוד תורה - עין לא ראתה. הכוונה של חז"ל היא: האוהל, הבית מדרש - יש לך את האוהל, זה כמו מקווה. כמו שאתה נכנס למקווה, בן אדם נכנס טמא, יוצא טהור, כך בן אדם נכנס לאוהל - לא לומד, לא לומד, רק נכנס לאוהל - יוצא מכף חובה. מה זה כף חובה? שהעוונות שלו יותר מרובים מהזכויות שלו, הוא רק יושב באוהל, לא עושה כלום, אוטומטית האוהל הזה מנקה אותו ומעלה אותו לכף זכות. איזו זכות זו? לשבת בבית מדרש.
"תשמע, מה אתה עושה?" "אני לא עושה כלום. אני שותה קפה, לא עושה כלום". אומר לך האור החיים הקדוש: זה מטהר אותך מכל העוונות.
אין לנו הבנה בזה. אני לא האמנתי לזה. ראיתי את זה באיזה מקום, לא האמנתי. אמרתי: "תשמע, זה נראה לי יותר מדי מוגזם". פתחתי את הספר "חפץ השם" לראות שזה אמיתי. אמיתי! אני אומר לכם: אמיתי, זה אמיתי! אור החיים הקדוש אומר לך יסוד גדול: עצם זה שאתה נמצא בתוך בית כנסת - זה מטהר אותך מהעוונות. וואי, איזה דבר גדול זה! זה כבר היה שווה - הדבר הגדול הזה.
הרב אלבז סיפר, שהאור החיים הקדוש הלך בדרך עם שיירה לעבור להגיע לאיזה מקום. ראש השיירה באמצע הדרך אומר להם: "רבותיי, עוד איזה קילומטר יש פה גדוד של אריות. מי שרוצה להציל את החיים שלו - שיברח". "איך אתה יודע?" "אני רואה לפי האוזניים של הסוסים והחמורים, ואני רואה שהם רוקעים ברגליים. הם מריחים כבר מקילומטר את הסכנה". כל מי שהיה עם ראש השיירה, לקחו את הסוסים, נעלמו מהמקום.
האור החיים הקדוש אמר להם: "מי שרוצה יכול להישאר פה איתי". טוב, חלק שהיה להם אמונה חזקה, נשארו עם הרב. "טוב, מה עושים? עכשיו נחים, אוכלים צהרים". טוב, פרסו איזה סדין על החול במדבר, פרסו וישבו, שטפו את הידיים לאכול.
כמו שראש השיירה אמר, אולי עבר 10 דקות, פתאום רואים איזה 10 אריות! לא אחד - 10 אריות! נו, מה אתה עושה בדבר כזה עכשיו? מה אתה עושה? אה, איזה תיקון זה!
האור החיים הקדוש קם, הלך עד האריות, תפס את האריה הראשון מהאוזן שלו: "מאיפה שבאת - תחזור". וכולם חזרו, איזה דבר גדול זה!
אנחנו עומדים מול דברים כאלו? אנחנו רק לו יודיעו לנו שלצפת יגיע איזה אריה משוחרר בעוד חודשיים, אף אחד כבר לא לומד, אף אחד לא לומד מהיום. אני אומר לך: זה עומד מולו אריה ולא מתרגש. איזה דבר גדול זה! אה, איזה זכויות!
שני סיפורים שקרו בתקופה האחרונה, זה, אני אומר לכם חיזוק גדול עד מאוד.
סיפר איזה אבא אחד: "הבן שלי יום אחד נפצע בתלמוד תורה, נפל, נפצע. ואתה יודע כמה דם יצא ממנו? לא נגמר הדם שיצא ממנו. ואני אומר לעצמי: מה זה? ילד נופל, יוצא דם ונגמר. פה לא רצה להיגמר הדם. אמרתי לעצמי: מה אני עושה?"
"לקחתי לבית חולים. התברר שאין לו קרישת דם. קרישת הדם שלו מאוד מאוד חלשה. הייתי צריך לקחת אותו בשבוע שלוש פעמים לבית חולים בשניידר לעשות טיפולים שם וזריקות. וכל נפילה, כל שן שנפלה לו, הייתי צריך לתת לו מנת דם, מרוב שהיה נשפך".
"ביום אחד קראו לי הרופאים, אמרו לאבא הזה שהמצב הולך ומדרדר עד סכנת נפשות. אם חס ושלום הוא ייפצע - כמעט אין תרופה לזה, אין תרופה, זהו. כבר אין מי שיכול לעצור כשדם יוצא החוצה".
סיפר הבן אדם: "אני אומר לעצמי: 'השם ירחם'. וכי אני יודע מתי הבן שלי יפול, אני יודע איזו גזרה יכולה להיות עכשיו? אני יוצא, אני פוגש איזה יהודי אחד באיזה בית כנסת, מקום שיש עלונים. לא יודע משום מה צדה את עיני עלון של האור החיים הקדוש. לקחתי את העלון של האור החיים הקדוש ואני מסתכל. לא יודע משום מה, אור החיים הקדוש פתאום דיבר אליי".
"באתי הביתה, אמרתי לאשתי: 'בואי אני ואת נקבל על עצמנו כל יום לומדים שלוש דקות אור החיים'". היא אומרת לו, אשתו: "אבל שלוש דקות? עד שנתחיל לדבר נגמרו שלוש דקות". אמר: "גם טוב, גם טוב". למה? "אם נגיד 10 דקות נתעייף. עדיף להגיד שלוש דקות. הספקנו? הספקנו. אז עשינו יותר - למה לא? אבל לפחות אנחנו לא יורדים פחות משלוש דקות. אפילו נקרא איזה קטע, נגמרו שלוש דקות".
אמרה לו אשתו: "מתאים. בוא נקבל על עצמנו. ומאותו היום יום-יום, כל ערב, אנחנו יושבים שלוש דקות, אני פותח את החומש, קורא איזה קטע מאור החיים הקדוש. אם הבנו אותו - תוך שתיים-שלוש דקות יצאנו ידי חובה".
שבוע לאחר מכן אנחנו נוסעים לבית חולים, כמו בשגרה. בשגרה, הרופא עושה את הבדיקות, הוא אומר: "תשמע, יש שינוי בגוף של הילד. זה רחוק עדיין, רחוק מלהיות בשורה טובה, אבל רואים שיש איזו יותר קרישה בדם". אמרנו לעצמנו: "כבר קיבלנו איך אומרים? הארה מהשם, יש משהו טוב, משהו, דבר גדול".
והמשכנו ללמוד. עבר קרוב לחודשיים, וברוך השם יום אחד הודיעו לנו הרופאים שקרישת הדם של הילד כמו כל הילדים, כמו כל הילדים. מאיפה זה יצא? שלוש דקות של אור החיים הקדוש. לא מבקשים הרבה היום. היום לא מבקשים הרבה.
סיפר איזה יהודי אחד - וואי, איזה סיפור, אני אומר לכם, מפוצץ הסיפור הזה. אבל זה צריך להיות - אתה יודע - להיות כזה תמים בלי להתבלבל. אנחנו לפעמים חושבים - אתה יודע מה הבעיה שיש לנו? "תשמע, זה יכול לעזור? תגיד, זה יכול... זה עוזר?".
אתה צריך להיות תמים. צריך להיות, איך אומרים, הראש המרובע הזה בלי בלבולים. זה יעזור! זה כמו הסיפור ההוא המפורסם של אותו ילד שהיה בוכה כל היום, כל היום בוכה, בוכה, ולא נרגע, יום אחד האמא הלכה ברחוב, דף של גניזה ברחוב. היא לא יודעת לקרוא אותו. אמא של פעם לא יודעת לקרוא. לקחה, קיפלה אותו, אמרה: "זה יהיה קמיע לבן שלי". לקחה את הקמיע, שמה לו מתחת לכרית, וברוך השם התינוק נרדם. יומיים-שלושה, בעלה אומר לה: "מה עשית?" היא אומרת: "מצאתי קמיע ברחוב, שמתי אותו מתחת לכרית ונגמר הסיפור". "איפה הקמיע הזה?" הוא לקח את הקמיע, הוא פותח - זה דף של חומש שצילמו, מה היה מצולם שם? כל התשעים ושמונה קללות! כל התשעים ושמונה קללות היו מצולמות שם!
הנה, זהו. תראה תמימות, בלי להתבלבל. כל הבעיות שיש לנו שאנחנו עושים עם האצבע: "תשמע, זה יעזור... הכל..." ביטלת את הכל. "תגיד, זה יכול לעזור? אתה מאמין שזה יעזור?" הכל הלך לנו. הכל הלך לאיבוד. זה כל כולו עצת היצר.
התמימות הזאת, הפשטות הזאת, שבן אדם אומר: "בטח! מה זה צדיקים? זה דבר גדול, אי אפשר לתאר אותם. אי אפשר לתאר דברים שבן אדם עושה, לא ניתן לתיאור".
בקיצור, סיפר איזה אברך אחד: "אני, אתה יודע, ככה אתה יודע, הולכים לבית חולים והרופא אומר לך: 'תעשה בדיקות דם'. אני לא עושה בדיקות דם, אני לא, לא עושה בדיקות דם. הוא אומר: 'תשמע, פעם אחרונה שעשית את זה לפני 10 שנים, תעשה בדיקות דם'".
אמרתי: "יאללה, נעשה בדיקות דם, מה יכול להיות? זה כמו כל פעם, אני אעשה בדיקות דם". בקיצור, אני עושה בדיקות דם, מספר הבן אדם. פתאום הרופא מתקשר אליו באמצע היום: "מהר, מהר, תבוא לבית חולים. תבוא לקופה".
הוא מגיע לקופה, הרופא אומר שגילו לו בדם שיש לו סוכרת נעורים. אין תרופה. אומר לו הרופא: "גם אין תרופה לזה. חייב להרכיב לך... צריך לשלם על זה 30 אלף שקל להרכיב לך בגוף את הפלסטיק הזה שמזריק לך אינסולין בגוף", השם ירחם זהו, זה לא דבר שניתן לריפוי. לא ניתן לריפוי.
מספר הבן אדם: "מה אני אעשה?" אומר לו הרופא: "תזדרז. זה לא דבר שאתה יכול לשחק עם זה. זה חיים ומוות. תזדרז לקנות את המכשיר. תתחיל לקבל מהאחות אינסולין כדי להתחיל לטפל בעניינים".
"אולי אני אוכל משהו אחר?" "אין משהו אחר. בסוכרת השנייה אפשר לעשות איזה משהו. בסוכרת הזאת אין מה לעשות".
בקיצור, היהודי הזה מספר: "אני בערך שלושה חודשים קיבלתי אינסולין. שלושה חודשים קיבלתי אינסולין. באמת קיבלתי את הזה והייתי מתפקד עם זה".
יום אחד אני עובר, מודיעים שיש הילולה לאור החיים הקדוש באיזה מקום, נכנסתי, נכנסתי להילולה של אור החיים הקדוש ואני, כמו כולם.
"אני אמרתי לעצמי: וואי, תשמע, אולי אור החיים הקדוש יש לו כוח נגד הסוכרת הזאת? מה, לצדיקים אין להם כוח נגד סוכרת? סוכרת נעורים? מה אתה יודע? אולי יש להם כוח נגד זה?"
"אני מקבל על עצמי: דבר ראשון - אני אבוא הביתה, אני מדליק נר לאור החיים הקדוש. זהו מדליק נר לאור החיים הקדוש. ודבר שני - אני אתחיל ללמוד בתורה שלו. כמה אלמד? לפי העניין. אומר, אפילו לא משהו, אתה יודע, שקיבלתי על עצמי קבוע וזה, אבל לפי העניין אני אתחיל ללמוד בספרי האור החיים הקדוש".
ברוך השם, אומר, עבר איזה תקופה, אני בא לרופא, אני אומר: "רופא, אני רוצה לעשות עוד פעם בדיקות". רופא אומר לי: "תשמע, זה לא, זה לא, זה לא... כאילו אין מה לעשות עם זה? אתה יודע, זה... זה הגוף של בן אדם, כל אחד זה... בכל אופן, אולי..." הוא בהתחלה התעקש, אני גם התעקשתי קצת. אומר לי: "אתה יודע מה? יאללה, נסכים לך. תעשה בדיקות".
בקיצור, עשינו בדיקות. הרופא אמר לי: "וואי, אני פעם ראשונה שאני רואה את זה. יש שיפור גדול מאוד. זה לא הבדיקות שהיו לפני כן. זה שיפור מאוד גדול".
אמרתי לו: "אני יכול להוריד את האינסולין בינתיים?" אומר: "תראה, אל תוריד לגמרי. תעשה פעם... יום כן יום לא. תעשה ככה, אתה יודע. אל תעשה לגמרי".
באמת התחלתי, זה, התחלתי לעשות. עבר תקופה, לקח זמן, אומר, לקח זמן, אבל מאותו זמן הרגשתי שבורא עולם כאילו נתן לי הערה: מה שקיבלת על עצמך - זה עושה משהו, זה עושה.
מספר האברך הזה: "עבר אולי תקופה של חצי שנה. אני רוצה להגיד לכם: הבראתי לגמרי. הבראתי לגמרי. נגד הטבע. אין מי שיצא מזה". הרופא אומר: "אני לא מכיר כזה בן אדם שיצא מדבר כזה. אין, אין סוכרת נעורים, אין תקנה לזה". "אתה צודק, אין תקנה לזה. עד אור החיים הקדוש..."
אבל כל זה שבן אדם הולך בתמימות עם השם. כשאתה הולך בתמימות... אני אומר לכם: כל כך השכל הזה עיקם אותנו. כל כך השכל הזה עיקם אותנו, הרג אותנו. הפלפולים האלו...
אני זוכר שאשתי הייתה בסוף הריון, לקראת הלידה. התקשרתי לרב ואזנר - הרב ואזנר בזמנו היה עונה טלפונים, לא כמו היום שהיום אף אחד לא עונה לך, אתה צריך לשמוע... אתה מתקשר, הרב ואזנר עונה. זה היה יום חמישי, התקשרתי לרב ואזנר, אמרתי לו: "הרב, כך וכך הסיפור. זה מה שהרופאים אומרים". אומר לי הרב ואזנר: "תרד עכשיו לבית חולים".
טוב, התקשרתי לחברותא שלי, אמרתי לו: "התקשרתי לרב ואזנר והרב ואזנר אמר שנרד עכשיו לבית חולים". אומר לי: "כן, אבל מחר שבת. מה אתה רוצה לחלל שבת?" אז לא ירדתי לבית חולים.
אני גם מספר לכם שאני... איפה השכל היה? איפה השכל? לא ירדתי לבית חולים. וכמעט התינוק הלך.
אחר כך אני חושב, אני אומר: "תשמע, הרב ואזנר לא ידע שמחר שבת, אבל החברותא שלי ידע שמחר שבת?! אתה יודע איזו גאונות זאת? זו גאונות! איך אנחנו עושים פלפולים: "תשמע, הרב אמר ככה, כן, אבל אם הרב היה יודע, ואם הרב היה עושה ככה, ואם היה, ואם הרב אמר את זה בצורה אחרת, ואולי מישהו צחק עליו, ואולי אמרו לו..."
הלכה לנו כל האמונה, כמה אנחנו צריכים באמת להאמין בצדיק!
אני מסיים. סיפרה אשתו של הרב אלישיב היא הבת של הרב אריה לוין. ואני אספר את זה רק כדרך אגב.. בהפטרה של פרשת חיי שרה, אז כתוב שם - אני חושב חיי שרה או וירא, נראה לי וירא - כתוב שם, קוראים את ההפטרה של השונמית, שהשונמית נולד לה ילד ופתאום באמצע היום אמר לה: "ראשי ראשי". אמר לו אבא: "קח אותו לאמא שלו". לקח אותו לאמא שלו, הבן מת.
הבן מת. אמרה לו אשתו: "לך, שלח לי אחד האתונות, חמורים. אני רוצה ללכת לצדיק". אמר: "מדוע את הולכת אליו? לא שבת היום, לא חודש היום", ותאמר: "שלום". כאן מסיימים הספרדים.
האשכנזים ממשיכים את ההפטרה. עוד ממשיכים את ההפטרה עד סוף הסיפור, שאלישע הגיע, ריפא את הילד והוא חי.
בקיצור, אשתו של רב אריה לוין מגיעה הביתה, אומרת לרב אריה לוין: "אני לא מבינה את הספרדים האלו. באמצע המתח הספרדים פה מסיימים. אני לא מבינה. 'ותאמר שלום' - נגמר".
כדרך הלצה אומרים שאם הבעל אומר לאשתו: "תגידי, איפה את הולכת?" והיא אומרת: "שלום". הספרדים פה גמרו את הסיפור, פה נגמר הסיפור. פה הספרדים גמרו את הסיפור, זהו, נגמר.
מספרת הבת של הרב של הרב אריה לוין: "לא ראיתי את העיניים של אבא בורקות. הוא אמר: 'הלוואי, הלוואי שהייתי זוכה לאמונה תמימה של הספרדים האלו. אצל הספרדים התמימים האלו, ברגע שהם הלכו לצדיק - התינוק חי. חי התינוק'. זהו.
אצלנו, אם אני לא אראה שהוא חי - לא מאמין. אצלם, זהו. הלכו לצדיק - זהו, נגמר. זהו. מה אתה אומר? בטוח. חי! לא 'אולי חי', אולי... תראה... לא! חי! חי!"
זו האמונה שצריכים להכניס לראש שלנו.
ואני אסיים בעוד דבר אחד. רוצים להגיד נשמת כל חי, אני רוצה להגיד... נסיים רק בגמרא במסכת סנהדרין. הגמרא אומרת: רצה הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיה משיח, ואת סנחריב גוג ומגוג. ממילא משיח יבוא, גוג ומגוג, והעולם יהיה מתוקן. קטרגה מידת הדין, אמרה: "ומה דוד המלך שאמר לפניך שירים ותשבחות - לא עשית אותו משיח? זה שעשית לפניו כמה ניסים, ולא אמר לפניך שירה - תעשה אותו משיח?" מיד נסתם הקץ.
פלא פלאים! יוצא שההבדל אם היה משיח או לא היה משיח - מה ההבדל ביניהם? השירה! אם הייתה שירה - גמרנו, זהו. יוצא שמלך המשיח שיגיע - מה הוא יחדש? שירה. הודאה להשם! עשו לך נס? אמרת תודה? לא. הוא לא אמר תודה? לא. בן אדם זורם... הוא לא אמר תודה? בעיה. יוצא שכל המהות של מלך המשיח שיבוא - זה יהיה שירה בעולם.
יזכה אותנו השם שנזכה, שזכות אור החיים הקדוש תגן עלינו ועל כלל ישראל, להצלחה, לברכה, לסייעתא דשמיא הגדולה, למילוי כל משאלותינו לטובה, לשמחה, לבשורות טובות, למשיח צדקנו, לתשובה אמיתית. אמן ואמן.